"מטורף שאישה צריכה לקבל אישור מגבר כדי להיות חופשייה"

לפעמים סיגריה היא רק סיגריה, ולפעמים היא יכולה להפוך את החיים בלי להתכוון. תשאלו את הבמאית מִיה ווב (46), שבגיל 39 הכירה את תום דורון, בן זוגה ואבי שני ילדיה: לאו (חמש) ואנה (שנתיים) בפינת העישון בעבודה. היא הגיעה כדי לעשן ותום, הצעיר ממנה ב-14 שנה, לא עישן, אבל שמע שם מוזיקה קלאסית באוזניות וקרא ספר פילוסופיה. 

היא הייתה אז עורכת תוכן בכירה ב"קופרו", קרן המסייעת לסרטים דוקומנטריים, והוא עבד שם כעורך סרטים. תום, היום מאייר וסופר ילדים בצרפתית, נולד בארץ, בגיל 14 עבר עם משפחתו לפריז, וחזר רק בגיל 25, אז הכיר את מיה. "בכל פעם שיצאתי לעשן הוא היה שם עם האוזניות, ראיתי בו את ההשתקפות שלי אבל בשום צורה לא ראיתי בו אופציה לזוגיות", היא מספרת. "יום אחד התחלנו לדבר והיה בינינו חיבור טוב, אבל כשהתחיל משהו אף אחד מאיתנו לא חשב שזה ילך למקום כזה".

בגלל פער הגילים?

"בהחלט, זה פער שבהתחלה את חושבת שאי-אפשר בכלל לגשר עליו".

חשבת על ילדים בשלב הזה?

"בניגוד להרבה נשים שמוצאות את עצמן לבד בגיל 39, אני לא התעסקתי בזה בכלל, מה שהיה לי חשוב אז היה למצוא זוגיות, ואם יצאו מזה ילדים אז מה טוב". 

איך נהייתם זוג?

"זה היה בכנס בעבודה שהסתיים בארוחה בננוצ'קה. שתינו קצת וזה פשוט קרה. אף אחד מאיתנו לא חשב שתצא מזה משפחה. התייחסתי לזה בנונשלנטיות גמורה, כל יום הייתי חושבת שהיום זה בטח ייגמר, אבל זה לא נגמר".

מה עם חתונה?

"אף פעם לא חשבנו ממש להתחתן, הדרך של תום להציע לי נישואים הייתה להציע לי לעשות ילד. בגיל 40 הוא אמר לי: 'ממי, אני רוצה ילדים, אז אם את רוצה לחיות איתי כדאי שנתחיל, כי אני לא יודע כמה נספיק'. הספקנו לעשות שניים. מזל גדול".

איך ההורים שלו קיבלו אותך?

"הם צרפתים, זה ממש לא אישו אצלם, תראי את הנשיא שלהם שנשוי לאישה שהייתה המורה שלו. הם קלטו את החיבור וזה כל מה שהיה צריך".

מיה נולדה בלונדון, אמה היא העיתונאית והסופרת שרית ישי-לוי ("מלכת היופי של ירושלים" ו"אישה מעבר לים"). אביה הוא אנגלי עם שורשים ישראליים. כשנולדה, הוריה כבר לא היו ביחד, אביה היה בזוגיות עם אישה אחרת שממנה נולדה אחותה למחצה, זינה, הצעירה ממיה בחצי שנה בלבד. "גם אמא שלה וגם אמא שלי הן נשים חזקות שנדלקו על הבחור, חיו איתו תקופה קצרה, נכנסו להיריון ובאיזשהו שלב שתיהן החליטו שהוא לא מתאים להן", היא מספרת. 

"כל החיים זינה ואני ידענו אחת על השנייה, אבל לא יצא לנו להכיר. בגיל 39 נוצר קשר בפייסבוק ומאז אנחנו נפגשות כל שנה. היא רסטורטורית של אמנות שחיה בפרובנס, יש לה ילדים בגילים דומים לשלי ומצאתי אותה די במקביל לזמן שבו מצאתי את תום. שניהם עזרו לי לרפא את חרדת הנטישה שלי".

איזו חרדת נטישה?

"הקשר עם אבא שלי התנתק בגיל עשר, הייתה לו אישה חדשה ובזה זה נגמר. ניסיתי ליצור איתו קשר כמה שנים ולא עזר לי. בגיל 20 ומשהו הייתי במשבר גדול ושוב ניסיתי ליצור איתו קשר, אבל לא הצלחתי. הוא פשוט לא היה בעניין".

עד כיתה ג' עברה מיה בין כמה בתי ספר, מה שלא תרם לתחושת הביטחון והיציבות שלה. "נולדתי בלונדון, באיזשהו שלב עברנו להתגורר בקומונה בבית עץ, עם גינה וסוס בחצר, אחר כך אמא שלי לקחה אותי לטיול קרוואנים בהולנד ובצרפת, ומשם הגענו לארץ", היא מספרת. "בגיל חמש גרתי בהוד-השרון, בגיל שש נסענו לחיות בלוס-אנג'לס. הייתי בכיתה א' והחלפתי שם שלושה בתי ספר. בכיתה ב' עברתי לגור בניו-יורק ולמדתי בבית ספר ציבורי, ובאמצע השנה כבר חזרתי לישראל. גרתי אצל סבא וסבתא שלי בירושלים, ובכיתה ג' עברנו לרמת אביב. אמא שלי התחילה לכתוב בעיתון 'העולם הזה', וכאם חד-הורית היא לקחה אותי איתה לכל מקום: למערכת, לראיונות, לפגישות".

טוב שהיא לא לקחה אותך איתה לביירות, כשהיא נסעה לשם עם אורי אבנרי באמצע מלחמת לבנון לראיין את מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת.

"באמת מזל. הייתי אצל סבא וסבתא שלי ופתאום ראיתי את אמא שלי בטלוויזיה בין כל הטנקים. ככה ידעתי שהיא שם".

הרומן של אמה עם העיתונאי גדעון לוי, שהסעיר את הברנז'ה של אותם ימים, החל כשמיה הייתה בת עשר. "גדעון נכנס לחיי קצת אחרי שאבא שלי ניתק את הקשר, הוא ניסה להוות תחליף אבל לא נתתי לו להתקרב", היא מספרת. "כילדה הרגשתי שאם אני מקבלת אותו, אני בעצם מוותרת על אבא שלי. אבל לגדעון יש צ'ארם שאי-אפשר לעמוד בפניו. כשהוא הגיע הוא יצר בסיס ויציבות לחיים שלי, פתאום נהיה לי בית נורמטיבי. גדעון תמיד מזכיר לי איך סיפרתי לחברות שלי בגאווה שקיבלתי ממנו עונש בפעם הראשונה בחיי, כמו ילדה רגילה".

היה לאמך ולגדעון גם תינוק, תום, שנפטר בגיל שנה מחיידק אלים.

"הייתי בת 14 כשזה קרה, די ניתקתי את עצמי רגשית מכל הסיפור ובעיקר דאגתי לאמא שלי. אני זוכרת שבלוויה, חברה הכי טובה שלי, שהיה לה המון על מה לבכות ללא קשר למעמד, פשוט התייפחה ללא הפסק, בעוד שעיניי היו יבשות לגמרי. וזה הכעיס אותי כמובן. אני מניחה שהייתי צריכה להתגונן, או אולי פשוט ילדים בגיל הזה תופסים וחשים את הדברים אחרת מהצפוי מהם. מה שכן היה יוצא דופן זה שובל האנשים שהגיעו לבית החולים בשבועיים שבהם תום היה מאושפז. זה היה באמת מחזה לא שגרתי, קצת מוגזם בעיניים שלי אז וגם היום, על אף שכאם אני יכולה להבין את גודל האסון הרבה יותר. זה נמשך גם בבית בשבעה, אבל גדעון ושרית מאוד שונים באופן שבו הם אבלים. כל המוחצנות שלה נאלמת, והיא הופכת סגורה, מכונסת, אצילית משהו. גדעון, לעומת זאת, זקוק נורא לשיתוף, לשיח, לביטוי הרגש, להשתפכות. שני אופני האבל לגיטימיים ובשניהם מידת אנושיות רבה, שנגעה ללבי כילדה וטלטלה אותי אולי יותר מהמוות עצמו, שלא הבנתי".

בת כמה היית כשהם נפרדו?

"הייתי בת 18 וחייתי כבר מחוץ לבית. לא התגייסתי ונסעתי לחיות בפריז. כיאה לבת של אמא שלי, לא הסכמתי ללכת בתלם, לא הייתי מסוגלת לחשוב על עצמי כמי שעושה את הדברים כמו כולם, צבא־אוניברסיטה־מלצרות. אמנם התחלתי ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה וספרות, אבל זה לא החזיק כי בבית היו לי את שני האייקונים האלה, והרגשתי שאני צריכה מיד להוכיח את עצמי. כשחזרתי מפריז עבדתי בחברת פרסום כמפיקת פרסומות. זה היה בתחילת ימי ערוץ 2, שוק הפרסום היה בפריחה עצומה והרווחתי המון כסף, אבל הבנתי שאני לא במקום הנכון לי ונסעתי לגרמניה לשנתיים". 

איך היו היחסים שלך עם אמא באותן שנים?

"מורכבים, מלאי אהבה אבל עם הרבה מתח. לא הייתי קלה בגיל ההתבגרות, ולגדול עם אמא כמו שלי - אישה צבעונית, כריזמטית ומאוד חזקה, לא תמיד היה קל. היום הכוח שלה מחזק אותי, אבל לקח לי שנים להרים את הראש לידה. כל החיים שאלתי את עצמי אם החיבור שלי לכתיבה ולספרות, למשל, נובע ממני או מהרצון להיות כמוה".

ומה התשובה?

"היום אנחנו במקום אחר לגמרי. לאמא שלי היו שתי פריצות: בפעם הראשונה ככוכבת עיתונות ובפעם השנייה כסופרת מוערכת. היא עבדה ככתבת ב'עולם האישה', ואני פחות התחברתי לצד הקליל הזה של הטיולים, של ספרי הצימרים שהיא כתבה. זה תמיד נורא עצבן אותה". 

מפתיע שאותה אישה כתבה מצד אחד מדריכי צימרים ומצד שני את "מלכת היופי של ירושלים".

"לקח לי שנים להבין שהיא פשוט בן אדם ורסטילי, יש בה את כל המנעד. בכתיבה שלה יש הכל: היא יכולה להיות עמוקה בדיוק באותה מידה שהיא יכולה להיות שטחית וקלילה".

ההצלחה של הספר הפתיעה אותך?

"זה הפתיע את כולם, זו הצלחה חסרת תקדים, בוודאי ביחס לספר ראשון. סוף-סוף היא הרשתה לעצמה להיות קצת פחות קלילה ולכתוב יצירה שמעבר לזה שהיא רב-מכר, היא גם נהדרת".

איך הקשר שלך עם גדעון היום?

"קודם כל אנחנו משפחה, אנחנו נפגשים בחגים, יש בינינו קשר קרוב מאוד ובת הזוג שלו חברה טובה שלי, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא אבא".

ועם האחים הקטנים שלך, אורי ודן, הילדים המשותפים של אמך ושלו?

"גדלתי כבת יחידה ולא גרתי בבית כשהם הגיעו. לקחתי על עצמי תפקיד של אחות גדולה, ואני מאוד אוהבת אותם ומאוד קשורה אליהם".

שלוש נשים אמיצות מככבות בסרטה המטלטל "מסורבות", שיצרה יחד עם הבמאי הדוקומנטרי המוערך דוד אופק והמפיקה אסנת טרבלסי. בולטת בו אישה נוספת שנלחמת כבר שנים בטחנות הרוח של הרבנות: עו"ד בתיה דרור-כהנא, שהייתה בזמן צילומי הסרט מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" הפועל למען מסורבות גט ועגונות. הסרט השתתף בפסטיבל דוקאביב 2019 שנערך במעלות-תרשיחא ובסינמטק תל-אביב, ומשודר בשידורים חוזרים ב־YES דוקו וב־YES VOD. מי שתרצה לצפות בו על מסך גדול תוכל לעשות זאת בפסטיבל היהודי בירושלים (ב־22.12) וכן ב־24.12 וב־27.12 בסינמטק תל־אביב.

מדובר בנושא כאוב ומוכר: סיפורן של מסורבות הגט בישראל, אסירות על לא עוול בכפן. לפי ההלכה, שהפכה לחוק בישראל, אישה שמבקשת גט תלויה בהסכמתו של בעלה. אם הבעל מסרב מכל סיבה שהיא, האישה נשארת כבולה אליו. "ראיינתי עשרות נשים עגונות לסרט, ובכוונה בחרנו בשלוש נשים צעירות, חזקות, חילוניות, כי לא רצינו ללכת על הממד הקורבני", מספרת מיה. "החלטנו לא לבחור בנשים דתיות, שהסיפור שלהן הרבה יותר קשה. לא רצינו לסחוט דמעות ולא רצינו להיות צהובים, אלא ללכת על הבעיה הרחבה והכוללת לגבי המקום הזה שאנחנו נמצאות בו, והסיפורים האישיים באים רק להדגים את הנושא".

נועה, המשתתפת בסרט, המתינה ארבע שנים לגט מבעלה ואבי שלושת ילדיה, שלקה בדום לב והפך לסיעודי. כיוון שעל פי ההלכה כל עוד נשמה באפו הוא מחויב לגרשה מרצונו, היא לא מצליחה להשתחרר מהנישואים.

"מסורבות" - טריילר

שרה, משתתפת אחרת בסרט, נולדה בבריסל לאב יהודי ואם נוצרייה. כשבגרה התגיירה, חזרה בתשובה ובהמשך יצאה בשאלה. רב הקהילה היהודית של בריסל שידך לה את בעלה, איתיאל, אך אחרי שנתיים, שבמהלכן נולד להם בן, עלו הנישואים על שרטון. היא לקחה את בנה ועלתה לארץ, איתיאל נשאר שם, ממאן לשחררה. ואילו אשרת היא מסורבת גט כבר תשע שנים, שבמהלכן בעלה ברח לניו־ג'רזי והיא חיה עם גבר אחר שממנו נכנסה להיריון. בזמן צילומי הסרט הייתה במרוץ נגד השעון להתגרש לפני הלידה, כדי שהבן שייוולד לה לא יהיה ממזר. אמה חיפשה דרך לפטור את בתה מהנישואים האלה, ובין היתר חפרה בכתובה כדי למצוא פגם שישמש עילה לפסילת הנישואים. אז גילתה שאחד העדים בחתונה פסול לעדות כיוון שעוד לפני עדותו הורשע בעבירות מין. על סמך הגילוי הזה פנתה אשרת לבית הדין וביקשה את פסילת נישואיה, אך בית הדין סירב לבקשתה, ככל הנראה מחשש לפסילתם של עוד חתונות שבהן העיד.

למה נשים חילוניות וחזקות בכלל נלחמות על נייר מהרבנות, אם מבחינתן היא לא רלוונטית?

"קודם כל, אם הן רוצות ילדים, יש חשש לממזרות ויש לזה השלכות משפטיות. שנית, יש גברים שיש להם בעיה לגשת לאישה שנמצאת במצב כזה. הגיוני לשאול אישה חילונית 'אז מה אכפת לך?', אבל זה לא נכון. הן רשומות בתעודת הזהות כנשואות ויש לזה השלכות, גם כלכליות".

נגד מי הסרט יוצא בעצם?

"יש בסרט ביקורת נוקבת על החיבור בין דת ומדינה. זה מטורף שאישה צריכה לקבל אישור מגבר שכבר אינו חלק מחייה, כדי להיות חופשייה. בבתי הדין הרבניים הכל מנוהל על ידי גברים, ששומרים על כוחם ומסרבים לכל שינוי שנובע מהקדמה, והרי החיים השתנו. אחד הדברים שגיליתי במהלך התחקיר היה שבאושא, עיר קדומה בארץ שבה ישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא, זו הייתה פעם ראשונה בהיסטוריה האנושית שבה גבר חויב במזונות באופן רשמי. למה זה כזה מדהים? כי זה נקרא פרוגרסיה. עד אז האישה הייתה תלויה בגבר מבחינה כלכלית, ואם רצה לגרשה ולקחת אישה אחרת תחתיה, היא הייתה נשארת בלי כלום. בא בית הדין באושא ופסק: לפחות תדאג לה. היום הרבנות פוסקת פסקי דין שאין להם שום קשר למציאות של המאה ה־21".

איזה שינוי את מציעה, שיכול לפתור את הבעיות של הנשים בסרט?

"קחי את נועה, למשל. פעם בני אדם לא נשארו בחיים אחרי דום לב. היום יש לרפואה פתרונות להשאיר אנשים בחיים גם כשברור לכל שאין להם רצון חופשי. אני אומרת, תתקדמו. ההלכה ההיא כבר לא רלוונטית, מתי תבינו?"

יש כבר סדקים פה ושם, למשל במקרה של העגונה מצפת.

"נכון, וזה גם מקרה שעו"ד בתיה דרור־כהנא טיפלה בו במסגרת 'מבוי סתום'. מדובר באישה שנלחמה על גט לאחר שבעלה היה במצב של צמח כתוצאה מפגיעת ראש בתאונת אופנוע. היא סעדה אותו שנים עד שגמלה בלבה ההחלטה להמשיך בחייה. דייני בית הדין הרבני בצפת דווקא כן מצאו פתרון הלכתי עבורה והיא קיבלה את הגט, אבל מישהו שלא קשור למשפחה ערער על ההחלטה והיא חששה שבית הדין ייקח לה את הגט בחזרה ולכן עתרה לבג"צ. בסופו של דבר היא ניצחה: בג"צ קבע שלבית הדין הרבני אין סמכות לדון בערעור כי הוא הוגש על ידי אדם שאין לו כל זיקה למקרה".

הרעיון לסרט הגיע מהמפיקה אסנת טרבלסי, בעלת חברת הפקות ותודעה חברתית פמיניסטית ומזרחית עמוקה. "אסנת רצתה לעשות סדרה דוקומנטרית על דיני משפחה, ופנתה לבמאי דוד אופק", מספרת מיה. "אני הצטרפתי לפרויקט כתחקירנית, פגשתי עשרות עורכי דין, שמעתי על המון מקרים, אבל לא מצאתי אף עורך דין שיכול היה להוביל את הדבר הזה. יום לפני שהייתה אמורה להיות לנו פגישה עם YES עוד לא היה לנו כלום בידיים, ואז שמעתי על בתיה. באותו יום נפגשתי איתה ויצאתי המומה. הרמתי לדוד ולאסנת טלפון ואמרתי: 'מצאתי את הגיבורה שלנו'. בזכות האישיות והסיפורים של בתיה החלטנו לוותר על הסדרה ולהפוך אותה לסרט על מסורבות גט, כי אי-אפשר היה להתעלם מהנוכחות העוצמתית שלה".

איך הצלחת להשיג שיתוף פעולה מהנשים העגונות, שנחשפות מאוד בסרט?

"אף אחת מהן לא התמסרה מיד, הייתי צריכה לעשות עבודת שידול עדינה ומורכבת. למזלי, הן סמכו על בתיה והבינו שאנחנו לא נפגע בהן גם אם נצטרך לשלם על זה מחירים קולנועיים". 

איזה מחיר, למשל, שילמתם?

"למשל, במקרה של נועה, היא עמדה על כך שנטשטש את דמותו של בעלה מפאת הכבוד שלה אליו וכדי לשמור על רגשות ילדיה. מבחינתנו הטשטוש לא היה הכרחי. להפך, חשבנו שככל שהצופה ייחשף יותר למצבו, הוא יבין יותר את האבסורד שבסיטואציה, אבל כיבדנו את בקשתה".

מה ההישג הכי גדול של הסרט?

"מעבר להישג הקולנועי של העלאת המודעות לנושא - זה סרט עם שליחות. אחת מכל חמש נשים שמתגרשות בישראל נקלעת למצב של מסורבת גט. זה נתון בלתי נתפס, אנחנו במאה ה-21, איך זה שדבר כזה אפשרי? המפגש עם הסיפורים של אשרת, נועה ושרה תפס אותי לא מוכנה, כי בעברי לא נחשפתי למקרים דומים. אני מגיעה מתפישה שבה נישואים הלכתיים בכלל לא עומדים על הפרק. מסקרן אותי הנושא של דיני משפחה והתהוותם של תאי משפחה חדשים בתקופתנו, ההשלכות המשפטיות הנלוות והפערים בין קדמה למסורת. חשוב שכל אישה תדע שיש לה מוצא - לדעתי אנחנו סידרנו לשרה גט. בלי המצלמה שלנו זה לא היה קורה".

איך זה קרה?

"בתיה התקשרה לרב הראשי של בריסל, כדי לרתום אותו למאבק, והתברר שהרב בדיוק הגיע לארץ לשבת שבעה על אביו. ממנו הבנו שכל הסיפור מקורו באי־הבנה בין בני הזוג. הרב צלצל אל הבעל וביקש ממנו לבוא, ובתוך יומיים היה גט. זו הייתה סצנה מדהימה".

הגעת לסרט כתחקירנית, איך הפכת לעורכת והתסריטאית שלו?

"תמיד עסקתי בסרטים דוקומנטריים. כשילדתי את בני הבכור עזבתי את העבודה, נשאבתי לאמהוּת והיה לי קשה לצאת, אבל אחרי שלוש שנים הרגשתי שמיציתי. רציתי לחזור לשוק וראיתי שזה לא כל כך פשוט. נשים שיולדות, בעיקר בגיל מבוגר, כדאי שיביאו בחשבון שהחזרה תהיה קשה. התחלתי להרים טלפונים לאנשים שאני מכירה, וכך הגעתי לאסנת שסיפרה לי על הפרויקט. התחלתי כתחקירנית, אבל כשראיתי שאני נשאבת לזה, לא התביישתי והרמתי טלפון לדוד אופק. אמרתי לו שאני משקיעה בפרויקט את כל כולי וזה ממילא לא ממש כלכלי, אז שיאפשר לי לפחות להמשיך כעורכת התוכן והתסריטאית יחד איתו. בהתחלה זה הביך אותי, אבל באיזשהו שלב זה היה נורא ברור לכולם שזה גם סרט שלי. זה פשוט התבקש. 'מסורבות' זה הסרט הראשון שלי כבמאית".

את בחרת לא להתחתן עוד לפני שהכרת מקרוב את מוסד הרבנות.

"אף פעם לא חשבתי להתחתן, בטח לא ברבנות, אבל עד שלא צללתי פנימה לא הבנתי עד כמה עשיתי החלטה נבונה. נכון שיש איזו הילה של קדושה ברגע הזה שאת עומדת מתחת לחופה, אבל גם בלי להכיר את הסוגיה לעומק היה לי ברור שאין סיכוי שאני אקח חלק במוסד כל כך חונק וארכאי".