זנחתם את הרב קוק: מהפכת החסידות של הציונות הדתית
לפני 20 שנה, אירוע חסידי-ציוני-דתי לא יכול היה להתקיים. החסידות נתפסה כחרדית ואינדיבידואליסטית מדי. אבל הציונות הדתית אימצה את החסידות, ובדרך הניחה את הרב קוק בצד, ואימצה את רבי נחמן. את הלהט המהפכני הקוקניקי תפס הספק הברסלבי שפותר מאחריות החורגת מגבולות המגזר
י"ט כסלו היום (ג'), "חג הגאולה". כבכל שנה נגיע, ילדיי ואני, למופע "צמאה" - אירוע ההמונים הענק של חסידות חב"ד, שנחגג לציון שחרורו מהכלא של האדמו"ר הזקן, מייסד תנועת חב"ד. הרבי אמנם ישב בכלא הרוסי, אולם הוא נכנס לשם בגלל הלשנות של יהודים שהתנגדו לו ולתורתו החדשנית. מלחמות היהודים, מסתבר, היו קיימות כבר אז.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
את הכרטיסים הזמנו לפני חודשיים, וכבר כמה שבועות שהמופע סולד אאוט. ומי קנה את הכרטיסים? לא חסידי חב"ד, אלא דווקא חובשי כיפות סרוגות, כמוני. כיפות סרוגות רוקדים בדבקות את ניגוני חב"ד.
קיראו עוד בערוץ היהדות :
- המצוד אחרי הלטקעס: בבריסל מתכוננים לחנוכה
- אחרי שמונה עשורים: נחשפו הקברים שהירדנים כיסו מתחת לעפר
- השלט של רוסלנה הושחת: "זו הפרנסה שלי. חייבים לעשות משהו"
הציונות הדתית אימצה את החסידות. זו כמובן עובדה חיובית, אולם לכל מטבע שני צדדים ואחד מהם חיובי פחות. אני חושש שהציונות הדתית של היום מדגישה יותר את האינדיבידואליזם הרוחני, במקום את הדאגה לכלל ישראל.
אני תוהה האם שיעורי חסידות בשבת אחר הצהריים אינם אלא כלי להשתקת המצפון של הציוניות הדתית הבורגנית החדשה. החסידות כבשה אותנו, אך האם בדרך לא שכחנו את היסודות האידיאולוגיים ה"כלל ישראליים" שעליה נבנתה הציונות הדתית?
כשהחסידות נכנסה למיינסטרים הדתי
לפני 20 שנה, אירוע חסידי-ציוני-דתי לא יכול היה להתקיים. הציונות הלאומית הקלאסית שבה גדלתי הייתה מסויגת מהחסידות. החסידות נתפסה כחרדית, אנטי-ציונית ואינדיבידואליסטית מדי. תנועה המבוססת על רעיונות הסותרים את תפיסתנו הממלכתית-דתית. עד לפני עשור או שניים, כמעט ולא למדו חסידות במיינסטרים הציוני דתי.
תורת הרב קוק, "הרב", הייתה התורה הרוחנית המשמעותית שנלמדה בישיבות, בסמינריונים של "בני עקיבא" ובדברי התורה בבתי הכנסת. על שולחנו של כל בחור ישיבה היה מונח "הש"ס הלבן" - כינוי לכתבי הרב קוק שיצאו כולם בכריכה לבנה. עסקנו בשאלות של בניין האומה, עולם התוהו והתיקונים, היחס לחילוניות, ומעל לכל: המחויבות המוחלטת שלנו לבניין המדינה, הארץ והעם.
על רקע זה הגעתי, תלמיד ישיבה צעיר בתחילת שנות ה-90, לישיבת "מרכז הרב". הגעתי בהתלהבות ובציפייה דרוכה לישיבה שנחשבה באותן שנים למוסד הדגל של הציונות הדתית. אלא שלהפתעתי תוך זמן קצר הרגשתי שהנפש צמאה למשהו אחר. לא הייתי מסוגל לשמוע את כל השיעורים על עם ישראל וארץ ישראל.
"רגע, ומה איתי?" שאלתי את עצמי. "איפה אני בתוך הסיפור הגדול הזה?" הייתי מבולבל. לאט-לאט הפסקתי ללכת לשיעורי המחשבה והאמונה. השיעורים היחידים שאליהם נכנסתי היו שיעוריו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שהיה מדבר איתנו בגובה העיניים על פיתוח האישיות, אם כי מנקודת מבט "קוקניקית" כמובן.
ואז שמעתי על "תניא"
במקרה שמעתי אז על שיעורי חסידות המתקיימים בבית כנסת בשכונה. המורה היה הרב שג"ר זצ"ל. הרב שג"ר פתח בפנינו, קבוצה "מחתרתית" של תלמידי מרכז הרב, את עולם החסידות. לראשונה בחיי נפתחתי לתניא, כתבי רבי נחמן וספר הזוהר. היו אלה "מים קרים על נפש עייפה".
הרגשתי שיש מישהו שמדבר אליי, שיש תורה שעוסקת גם בעולם הפרט וחושבת על תיקון עולמו של היחיד. הייתי ב"אורות". לא באורות של הרב קוק - אלא באורות החסידות. הרגשתי שאני נמצא ברגע היסטורי, שאני שותף למהפכה בתולדות הציונות הדתית. נקודת המבט הממלכתית שעליה גדלתי החלה להסתכל גם בתוך הנפש פנימה.
תוך זמן קצר מצאתי את עצמי בישיבת "עתניאל", אחת ממובילות המהפכה החסידית הגדולה של הציונות הדתית. אלפי הכיפות הסרוגות שממלאים את אולמות "צמאה" הם רק דוגמה אחת קטנה למהפך. "הש"ס הלבן" הוחלף בספרים עם כריכות חומות כהות ולימים גם כריכות צבעוניות עם תמונות של חסידים מרקדים.
ניגוני קרליבך כבשו את בתי הכנסת. ספרי "שפת אמת" ו"נתיבות שלום" החליפו את תורת הרב כמקור לדרשות. בשולי הציונות הדתית, בעיקר בגבעות השומרון, התפתחה גם תנועה חסידית "פוסט ציונית דתית", שהמורה הרוחני שלה הוא הרב יצחק גינזבורג.
בין הלהט המהפכני לספק הברסלבי
בשנים האחרונות מתגנבת לתוכי הרגשה מעורבת ביחס לתופעה החסידית-ציונית-דתית הזו. האם לא פספסנו משהו חשוב כשהנחנו בצד את הרב קוק, ואימצנו תחתיו את רבי נחמן? האם לא החלפנו את תורת הכלל בתורת הפרט? האם העיסוק בחסידות לא פגע במחויבות העמוקה שלנו לעם כולו?
אני שואל את עצמי: על מה מחנכים היום את הרבנים והמחנכים של הדור הבא? אני בטוח שהם ילמדו את הילדים שלנו תורות רוחניות הנוגעות בשאלות העמוקות של הנפש. אולם מה עם המבט הרחב והכללי יותר? האם יש עוד מי שמדבר בטרמינולוגיה האידיאליסטית הזו?
הציונות הדתית שאני חי בתוכה היא חברה אכפתית. חיי הקהילה והערבות ההדדית שפיתחה הם מודל לחיקוי. אולם נדמה לי שהלהט המהפכני מבית המדרש הקוקניקי שקע, ואת מקומו תפס הספק הברסלבי שפותר אותנו מאחריות החורגת מגבולות המגזר.
המגמה הרוחנית האינדיבידואלית השתלבה במגמה הבורגנית הציונית דתית. במקום לתקן את החברה, אנחנו עסוקים יותר בעצמנו.
לא הייתי רוצה לחזור לציונות הדתית שלפני 20 ו-30 שנה. הילדים שלי ואני מצפים להתוועדות של "צמאה". אבל נפשי עדיין צמאה גם לשמוע את הרוח הכללית של הרב קוק. האם יש עוד מישהו שרוצה לשמוע? האם יש עוד מי שמשמיע?
- הכותב הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
לפנייה לכתב/ת 
