בלי פיוס פלסטיני, גם אנחנו לא נוכל להתקדם
היו שמיהרו להספיד את הסוגייה הפלסטינית ולהמעיט מחשיבותה, אבל הפיצול הפנימי משפיע על המזרח התיכון כולו, קל וחומר על ישראל
בשבועות האחרונים עולות בתקשורת הפלסטינית ידיעות העוסקות בהיתכנות לבחירות ברשות, לראשונה מאז יוני 2006. העובדה שהמערכת הפלסטינית אינה עצמאית לחלוטין, וברקע היעדר היכולת של פתח וחמאס לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים, הביאו לכך שמאז ההתנגשות ביניהן בינואר 2007 נוצרו שתי מערכות פוליטיות, כלכליות ופיסיות – בגדה המערבית וברצועת עזה. הן מקיימות ביניהן יחסי גומלין, אך הן נפרדות ומסוכסכות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מעבר למאבק על חלוקת הכוח ועיצוב דמותה העתידית של החברה הפלסטינית, הפיצול בין הרצועה לגדה משליך על כל המזרח התיכון, והשפעותיו ניכרות על המערכות הפוליטיות בישראל, מצרים ואף מעבר. כך למשל, ללא פתרון של הסכסוך הפנים-פלסטיני, אין היתכנות להתקדם באופן משמעותי במסלול הישראלי-פלסטיני.
העובדה שנוצרו שתי מערכות פוליטיות בעלות תפיסות עולם מתחרות מהווה גורם של אי-יציבות שמאיים על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, מצרים וירדן, וגם על האינטרס הפוליטי הפלסטיני. אמנם היעדר היציבות ברשות לא פוגע באופן ישיר בדרך קבלת ההחלטות של אבו מאזן, אך הוא פוגע ביכולת לגייס לגיטימציה ברחוב הפלסטיני לתהליך שלום עם ישראל, וכך הגלגל ממשיך להסתובב.
אבו מאזן בחר באופן אסטרטגי ומהותי להוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני בדרכי דיפלומטיה וללא אלימות, ופועל להשגת הכרה בינלאומית בקיומה של מדינת פלסטין. הוא מוטרד מאוד מכך שחמאס, שבנה את כוחו באמצעות אלימות יזומה, מתחיל לפתע להשתמש בכלים פוליטיים ומדיניים. בחסות האלימות בעזה הוא מצליח לייצר שיח ודיאלוג עם שחקנים אזוריים דוגמת מצרים, קטאר, טורקיה, ואפילו עם ישראל. הפיכתו לשחקן מדיני לגיטימי באזור, מאיימת על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ועלולה לרוקן אותו מנכסיו המדיניים.
כשגם חמאס מתחיל לאמץ עמדה קונסטרוקטיבית יותר, שמתמקדת בבניית מוסדות מדינה וקידום העניין הפלסטיני מול הקהילה הבינלאומית, הנהגת הרשות הפלסטינית צריכה לבחון מחדש את מקומה.
היו שמיהרו להספיד את הסוגייה הפלסטינית ולהמעיט מחשיבותה, אולם סבבי האלימות בעזה גוררים חזרה אליה את כל האזור. במצרים, הסוגייה הפלסטינית עדיין חיה ובועטת בשיח הציבורי, ומשפיעה רבות על היחס לישראל. כך גם בירדן. במדינות המפרץ אמנם מתקבעת גישה פרגמטית יותר ביחס לישראל, אולם גם שם הסוגייה הפלסטינית עדיין מונעת כינון יחסים בילטרליים גלויים עם ישראל.
תמיכתו הפיננסית של המרחב הערבי היא קריטית עבור הרשות הפלסטינית, וההתנתקות הרגשית של מדינות המפרץ, ובעיקר של כלי התקשורת והדור הצעיר שם, מאלצת אותה לבצע חשיבה מחודשת. הרי מהמפרץ מגיע מרבית הכסף לרשות, והמדינות שם הן מקור עבור לתמיכה ופעילות פוליטית. סוגייה זו הופכת מרכזית עוד יותר על רקע העובדה שסכומי כסף גדולים מהמפרץ מועברים ישירות לעזה, ללא מעורבות ושליטה של הרשות.
יחד עם זאת, ישנם כמה תהליכים שעדיין משמרים מקום לאופטימיות מבחינת הפלסטינים. החזרת השטחים המיוחדים בנהריים וצופר לירדן, והמתיחות ביחסי ישראל-ירדן, מאותתים באופן ברור כי פתרון הסוגייה הפלסטינית, יתקיים בין נהר הירדן והים התיכון, ולא בירדן עצמה. רעיון המולדת הפלסטינית החלופית בירדן, שאותו מקדמים גורמים בימין הישראלי, לא ישים ואינו מקובל על הירדנים.
בנוסף, עדיין ניתן לראות כיצד השתלבותה של ישראל במרחב הערבי מוגבלת על ידי חוסר ההתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים. על ממשלת ישראל הבאה, ועל מנהיגיה, לעשות את המרחק הקצר בין ירושלים לרמאללה – חצי שעה ללא פקקים – ולהתניע שיח חדש.
- ד"ר עידו זלקוביץ' הוא עמית מדיניות ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית" וראש תחום לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל. המאמר מבוסס על דברים שנשא בכנס השנתי של מכון מיתווים, שהתקיים בשיתוף קרן פרידריך אברט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
