עמיר פרץ, בעצם כולנו, חייבים רשימה יהודית-ערבית
כדי לכפר על ההדרה ההיסטורית, להילחם בגזענות, לשלב ערבים במוקדי הייצוג ולתת תקווה למחנה השלום. ישראל צריכה מפלגה חדשה
במשך 40 שנה חגגה מפלגת העבודה (גלגולה של מפא"י) על הקול הערבי. היא הוקמה ב-1968 ונתמכה על ידי הקול הערבי אף שבתחילה לא התירה צירוף ערבים כחברים לשורותיה. רק ב-1970, בחלוף כ-32 שנה מהקמת המדינה, היא פתחה את שורותיה בפני אזרחי ישראל הלא-יהודים, ובלבד ששירתו בכוחות הביטחון. דהיינו הדרוזים, הצ'רקסים, ומספר מצומצם של מוסלמים ונוצרים. ב-1973 הלכה העבודה סוף סוף צעד נוסף קדימה והחלה לקבל כל אזרח ערבי. רק ב-1984 נבחר לראשונה מטעמה ח"כ ערבי, עבד אל-והאב דראושה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
עד אז, מפלגת העבודה בעיקר ניצלה את הוואקום המפלגתי בחברה הערבית וחיזרה אחר הקול הערבי באמצעות טיפוח מנהיגות מקומית שהייתה בעלת השפעה בכפרים. בפועל, מפלגת העבודה הייתה המנסחת הגדולה של התורה הדו-פרצופית ביחס הפוליטי לערבים בישראל: מחד הדרה, ומאידך ניצול הקול הערבי שהבטיח את שרידותה.
ההדרה ההיסטורית הזאת, והרחקת האוכלוסייה הערבית ממוקדי הייצוג, היא שהביאה בסופו של דבר להקמת הרשימה המשותפת לקראת בחירות 2015, ומאז הולך כוחה ומתחזק. והנה, במקרה או שלא, ככל שהוא מתחזק כך פוחת והולך כוחה של מפלגת העבודה (6 מנדטים בבחירות האחרונים אחרי החיבור עם גשר) והשמאל בכלל (5 מנדטים לאיחוד בין מרצ, סתיו שפיר ומפלגתו של אהוד ברק).
המשמעות פשוטה: עליית כוחה של המשותפת היוותה חלק מהירידה המשמעותית בתמיכת האוכלוסייה הערבית במפלגות הציוניות, וכצדק פואטי - הנפגעת העיקרית היא האחראית ההיסטורית לתרבות ההדרה.
על רקע זה מוטלת על מפלגת העבודה חובה מוסרית לתקן את העוול שגרמה לחברה הערבית. זו העת לחבור לרשימה המשותפת וליצור מפלגת דו-קיום ערבית-יהודית, כאשר ייצוג המועמדים ייקבע באופן יחסי בהתאם לתוצאות הבחירות האחרונות.
מוטב למפלגה זו לחבר אליה את המחנה הדמוקרטי ובכך לגבש כוח פרלמנטרי גדול. רק שלפני זה צריך לפתור כמה שאלות מהותיות שמתעוררות בעקבות הרעיון הזה.
המכשולים העומדים בפני יישום רשימה מאוחדת מסוג זה ידועים ומוכרים. כך למשל, קשה לראות את ח"כ עמר בר לב, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, מתאחד עם בל"ד או עם התנועה האסלאמית. הוא לא יסכים לשבת בחיבוק ידיים כשיורים על הדרום, ואלה לעולם לא יתמכו בתגובה צבאית בעזה.
טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:
- יש פתרון לפשיעה בחברה הערבית: שב"כ
- דרוזים, תפסיקו לנופף בשירות הצבאי שלכם
- למה הציבור הערבי אדיש לתיקי נתניהו
- הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
קונפליקטים שכאלה יישארו כל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא בא על פתרונו, אבל אסור שהם יעמדו כמכשול בפני מימוש החזון המדובר של הקמת רשימה יהודית-ערבית מאוחדת.
לפיכך קשה לראות את התנועה האסלאמית ובל"ד שותפות ברשימה שכזו, והן אכן לא יהיו. אולם מהיכרותי עם הרחוב הערבי, הערך האלקטורלי של שתיהן נמוך מזה שהחברה היהודית נוטה לייחס להן. אני בספק אם בימים אלה יכולה בל"ד לעבור לבדה את אחוז החסימה, והתנועה האסלאמית, אף שכוחה עוד במותניה, רחוקה מהפופולריות של ימים עברו.
כך או אחרת, רשימה משותפת לשמאל היהודי ולחברה הערבית יכולה לתת מענה למחנה השלום, לאלה הקוראים להפסקת הכיבוש, לסילוק המחסומים, להסרת המצור מעל עזה ולהקמת מדינה פלסטינית שתכיר במדינה יהודית-דמוקרטית עם ועל כלל אזרחיה. איחוד כוחות כזה גם יביא לסינון הקולות המתריסים נגד שותפות הערבים בממשלה, ואלה יודברו על ידי השריון היהודי שיעטוף אותו.
ובמיוחד, יהיה ברשימה כזאת כדי להגביר את אמון הציבור היהודי באזרח הערבי. הגזענות והקיטוב שהתגברו בעשור האחרון תחת שלטון בנימין נתניהו מחייבים הוקעה על ידי כלל הציבור הישראלי, ואין טובה לעשות זאת ממפלגה הבנויה על ערכים של דו-קיום, כבוד ושוויון. היא יכולה לתת מענה הן ליהודי שבו נבטו ניצני הגזענות, והן לערבי שהגיב בשנאה אוטומטית כלפי יהודים.
מעבר לזה, היא גם יכולה לשמש עבור הערבי כרטיס כניסה למוסדות הממסד בישראל באופן הסולל בפניו את הדרך למיצוי זכויותיו האזרחיות, ועקירת מרכיבי הגזענות שהתפשטו בחברה הישראלית.
והערה נוספת על הצורך בשילוב ידיים: את מה שעושים רבים מהארגונים היהודיים בשטחים הכבושים – כגון "בצלם", "האגודה לזכויות האזרח" ו"שוברים שתיקה" - לצורך השמירה על זכויות הפלסטינים, לא יכולים לעשות נציגי הערבים ולא הערבים עצמם. עובדה היא שהערבים אזרחי ישראל לא נוטלים חלק מעשי בהגנה על הרועים הפלסטינים ועל עצי הזית או בהתנגדות לנישול מהקרקעות הפרטיות. מקסימום, מדי פעם הם משמיעים קול צעקה או גינוי, אבל השפעתם על הנעשה כמעט אפסית.
זאת משום שנציגי הערבים ברשימה המשותפת נמנעים מעימות ישיר עם מתנחלים, עם כוחות הביטחון ואפילו עם חלקים מהציבור הישראלי. ויש להם סיבה טובה: ידם של החיילים קלה יותר על ההדק כשמדובר במפגין ערבי. זכורה לכולם התמונה של ח"כ איימן עודה חבוש בראשו לאחר שנפגע משוטר כאשר ניסה לסייע במניעת פינוי אום אל חיראן בינואר 2017 (האירוע שבו נהרג המורה יעקוב אבו אלקיעאן).
עכשיו דמיינו שלהפגנה כזאת היה ח"כ עודה מתייצב כשלצידו חברי הכנסת עמיר פרץ, מרב מיכאלי ועמר בר לב. איזה שוטר היה מעז להשתמש בסיטואציה כזאת בנשק חם או לנהוג באלימות כלפי נבחר ציבור?
רק מפלגה מאוחדת המבוססת על דו-קיום ערבי-יהודי יכולה להשיב את השפיות לרחוב הישראלי בכלל ולרחוב הערבי בפרט, אחרי שנים מסויטות של שנאה והדרה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
