שתי תשובות לביביסטים על שנאה ותקווה
בזמן המחאה שלי נגד נתניהו העלו בפניי שתי שאלות: למה אני עושה את זה, ואם אי פעם שכנעתי מישהו. אז הנה תשובתי. על שנאה, עיוורון ואהבה
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
שתי שאלות שחזרו על עצמן היו "מה רע לך? למה אתה עושה את זה?", ו"אתה באמת חושב שתשפיע ככה על מישהו שלא מסכים איתך?". אחלה שאלות, שתיהן. אז הנה התשובות, והן מופנות לשני האנשים ששאלו אותן הכי טוב.
תשובה ראשונה – למגפון. ערב אחד בא לבקר אותי במאהל איש עם מגפון, דגל הליכוד, וכמה חברים. "יורם יובל, מה רע לך? למה אתה עושה את זה?", הוא שאל-הכריז שוב ושוב. למחרת הוא הגיע לביקור גם באוניברסיטה העברית, ושאל עם המגפון שלו את אותה השאלה. כשהוא בא למאהל ניסיתי לענות לו, אבל הוא לא הסכים בשום אופן לדבר איתי, וגם לא לומר לי את שמו. לכן אקרא לו כאן "מגפון". הנה, צפו:
מגפון יקר, אני עושה את זה כי לפי דעתי ראש הממשלה שלנו עובר קטע לא טוב בשנים האחרונות, ובחודשים האחרונים זה כבר יצא משליטה. זה משהו שקורה גם לאנשים טובים וישרים, אם הם נמצאים יותר מדי זמן בשלטון. זה מתחיל בנהנתנות, הופך בהדרגה למחויבות כלפי האנשים שמספקים אותה, ונגמר בשחיתות אמיתית, ומה שהכי גרוע - בעיוורון כלפי השחיתות הזאת. השילוב של שחיתות ועיוורון הוא מתכון לאסון. למה?
כי העיוורון מביא לפולחן אישיות מסוכן, סטייל "ביבי המלך". העיוורון גורם לשנאת אחים. אני בטוח בזה, כי ראיתי אנשים טובים מאבדים את הצפון ככה. הרי ביביסטים כמוך, אנשים שבאו איתך, צעקו לי במאהל דברים שאסור להוציא מהפה - כמו "תחזרו לגרמניה הנאצית". באותו ערב זה נגמר במכות בראש, שני פצועים בחדר מיון, ודימום שעצרתי בידיים שלי. ומה יקרה בפעם הבאה? הנה התיעוד:
זה לא קרה סתם ככה. פולחן אישיות הוא בית חרושת לשנאה עיוורת. תבין, מגפון, פעם בנימין נתניהו היה איש הגון ונחוש וחכם. היום הוא עדיין נחוש וחכם, אבל הוא כבר מזמן לא הגון. הוא הפך לנאשם מבוהל ומסית. כמעט כולם כבר מבינים ורואים את זה, חוץ ממנו וממך. זה לא סיפור חדש. כבר לפני 3,000 שנה ידעו את זה אצלנו, וגם אמרו: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תיקח שוחד. כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים ט"ז, יט'). לא מסובך, ומאוד מסוכן.
מה שהכי מסוכן זה שביבי כבר לא רואה את השוחד של עצמו. הוא נהיה עיוור, והעיוורון שלו מעוור גם אותך, ומקדש את כל האמצעים: מותר לקחת את ישראל לעוד מערכת בחירות יקרה, מסיתה ומיותרת. מותר לשסות אח באחיו. מותר לבקש חסינות מהעמדה לדין על כל פשע. מותר לשקר לכולם. מותר להאשים את כולם, חוץ מאשר את עצמך. מותר לקרוא לכל מי שלא מעריץ אותך "בוגד", ומותר לשנוא אותו מכל הלב. הלוואי שאני טועה, מגפון, אבל נדמה לי שאתה שונא אותי, וזה לא טוב.
זה לא טוב כי אתה ואני אחים, והארץ הזאת גם שלי. אני חי כאן כמוך, ולא אלך מכאן לשום מקום. נלחמתי על הארץ הזאת וכמעט נהרגתי בשבילה. אני מגדל בה חמישה ילדים באהבה, ואני חייב להם עתיד במדינה בלי ריקבון ושחיתות בשלטון. זה אפשרי, וזה מה שיהיה.
אני לא גיבור גדול, אבל אף פעם לא הייתי פחדן. לכן הצעקות שלך לא מפחידות אותי, ודגל הליכוד שלך לא מבלבל אותי. אני יודע שרוב הישראלים וגם הרבה ליכודניקים לא חושבים כמוך, ולכן ביבי ילך הביתה, למרות הצעקות שלך. וזה מביא אותי לשאלה השנייה.
שאל אותה איש ימין שבניגוד למגפון דווקא אוהב אותי, וגם אני אוהב אותו. "האם לדעתך, ונסה להיות כן עם עצמך, הצלחת במהלך כל פעולות המחאה שלך נגד נתניהו לשכנע אדם אחד לשנות את דעתו? הצלחת לגרום לליכודניק אחד להגיד לעצמו וואלה, שמעתי את הפרופסור ושיניתי את דעתי?". כך שאל אותי ידידי היקר חנוך דאום. אחלה שאלה, חנוך, והנה התשובה:
כן, הצלחתי. קוראים לו אבי שמואלביץ', והוא לא סתם ליכודניק אלא חבר מרכז הליכוד. אבי בא לבקר אותי במאהל. הוא חיבק אותי ועודד אותי להמשיך, והוא ממש לא לבד: הרי אחד מכל ארבעה ליכודניקים הצביע אתמול לגדעון סער, למרות ההסתה והאלימות בקמפיין של ביבי נגדו.
לפני כמה ימים אבי העז לעמוד עם שלט "ביבי לא אותו ביבי שהכרנו לפני 15 שנה" בכניסה לסניף שלו בפתח תקווה. התגובה הייתה מהירה – הביביסטים קרעו לו את השלט לגזרים, וקיללו את האם-אמא שלו, בדיוק כמו שהם קיללו אותי במאהל.
אבל אבי, כמוני, לא מפחד, וגם הוא לא הולך לשום מקום. הבעיה היא שהרבה אנשים טובים כבר התחילו לפחד כאן בארץ. שוחד גורם לעיוורון, עיוורון גורם לשנאה, ושנאה גורמת לפחד. גם בגלל זה הקמתי את האוהל שלי. "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", אמר איש חכם בשם אדמונד בֶּרק לפני יותר מ-200 שנה. שנאה היא תמיד חושך, ומעט תקווה מגרשת הרבה חושך.
יש רק תשובה אחת לשנאת אחים, והיא אהבת אחים אמיצה. השלט שהכי חירפן את הביביסטים במאהל שלי, וגרם למגפון לברוח ממני כמו ממצורע כשאחזתי בדגל שלו, היה "נפרדים מביבי, מחבקים את הליכוד".
אבל למה, בעצם? כי העיוורון והשנאה צועקים בכל הכוח: ימין=ביבי=ליכוד=יהודי=טוב. וגם: שמאל=בוגד=ערבי=רע. כשאומרים את זה מספיק פעמים, ומספיק חזק, זה עלול להפחיד. הרבה אנשים טובים כבר התחילו לפחד כאן בארץ, בשקט בשקט. אני רוצה לתת להם דוגמה אישית שאפשר אחרת.
כי לפעמים, חנוך, צריך לשכנע גם את המשוכנעים. להחזיר להם את התקווה לעיניים, לתת להם כוח להמשיך עד הניצחון. נתניהו כל כך הרבה זמן בשלטון, מכונת השקר שלו כל כך טובה במה שהיא עושה, והביביסטים צועקים כל כך חזק, עד שלפעמים אפילו המשוכנעים אצלנו מתחילים להסס ולאבד את התקווה.
על זה בונים הביביסטים, ואת זה באתי לגרש. יש לי כוח, יש לי חברים טובים בימין ובשמאל ובמרכז, ויש לי נשימה ארוכה. האוהל היה רק ההתחלה, וההמשך יבוא. אני מאחל לך, למגפון, ולכל בית ישראל – חג חנוכה שמח.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
