כולנו חיים במידה זו או אחרת עם פחדים: פחד מטיסות, פחד ממקומות סגורים, פחד מרופא השיניים או פחד במה. פחד של אחד הוא כלום ושום דבר בשביל האחר. אבל יש פחד אחד שמשותף לכולנו: הפחד מפגיעה. כמומחית לשפת גוף, אחת השאלות השכיחות ביותר ששואלים אותי היא אם ניתן לזהות מיהו האדם שעומד מולי. האם הוא מסוכן? האם הוא פסיכופת? האם הוא משקר? האם הוא מסוגל להכות, לאנוס, לרצוח? הסיבה העיקרית לשאלה הזו, מעבר לסקרנות, היא הפחד למצוא את עצמנו בסיטואציה מסוכנת. אם נדע מראש, נוכל להימנע ממנה.
לכתבות נוספות במדור:
בדומה לאנשים רבים, גם אני מונעת מהפחד הזה, ושפת הגוף של פושעים ריתקה אותי מאז ומעולם. האם אפשר לזהות אדם שביצע עבירה רק מבחינה מדוקדקת של שפת גופו? האם אפשר לדעת מתי אדם שטוען לחפותו בעצם משקר? ובכן, התשובה חיובית. עבריינים, גם הגרועים שבהם, הם בני אדם. בהחלט ייתכן שהם בעלי הפרעות מסוימות, נורמות וערכים אחרים, אולם בדיוק כמו כל יתר בני האדם בעולם גם הם מושפעים ופועלים על פי הרגש. שפת הגוף משקפת את נפשו ורגשותיו של האדם, ולכן בהכרח תכיל בתוכה סימנים פיזיולוגיים לשקר, לטירוף או לכאב - או את היעדרם של סימנים אלה.
במסגרת עבודתי ערכתי ניתוחי שפת גוף לכמה עבריינים מוכרים בישראל. הינה המוכרים שבהם.
ביום שבת 7 בדצמבר 2002 בשעה 11:28 בבוקר התקבלה שיחה במשטרת ישראל. על הקו היה אדם בשם אלי פימשטיין שהודיע כי בתו, הודיה בת השנתיים, נעלמה מביתו שבשכונת קריית היובל בירושלים.
שלושה ימים אחר כך התגלה שפימשטיין הטביע את הודיה באמבטיה וקבר את גופתה ביער המגינים כנקמה באימה.
במהלך הימים הללו - מהרגע שבו ביצע פימשטיין את שיחת הטלפון למשטרה ועד לרגע שבו התגלה כי הוא עצמו הרוצח - התגייסו למשימת החיפוש אחר הפעוטה מאות שוטרים ומתנדבים, ואילו כלי התקשורת פרסמו את תמונתה וביקשו את עזרת הציבור במציאתה. במהלך אותם חיפושים קדחתניים רואיינו פימשטיין ואם הילדה, רוני קדם, על ידי אושרת קוטלר בשידור חי לערוץ 2.
בהצגה תיאטרלית במיוחד שחזר פימשטיין, הדובי של בתו בידיו ודמעות על לחייו, את "היעלמותה" של הודיה והתחנן לציבור שיסייע באיתורה. לב הצופים בבית יצא אל האב האומלל. אף אחד לא שיער בנפשו שאותו אדם שיושב ובוכה מול המצלמה הוא אב-מפלצת שרצח את ילדתו שלו. לו היינו מצליחים לרגע לשים את רגשותינו בצד ולבחון את שפת גופו של פימשטיין באופן "נקי" ככל האפשר, היינו מבינים מהר מאוד כי יש פער עצום בין שפת הגוף למלל.
אלי פימשטיין1
שנית, משפת גופו של פימשטיין ניתן להסיק כי הוא משחק משחק. הוא מנסה להעביר מסר שלפיו הוא נסער רגשית, אולם כאשר אדם נמצא בסערה רגשית (דואג, לחוץ ועצוב), טונוס השרירים בגופו בכלל ובפניו בפרט עולה במידה ניכרת. תחילה יתכווצו שרירי הפנים, וכתוצאה מכך יתחיל תהליך של הפרשת נוזלים (דמעות, נזלת, ריבוי רוק). מדובר בתהליך פיזיולוגי שלא ניתן לשלוט בו. במקרה של פימשטיין ניתן לראות כי אף אחת מהתופעות הללו אינה מתקיימת, מה שמעיד על זיוף מצבו הרגשי. לעומתו, רוני מכווצת את הגבות מעל גשר האף, מה שמעיד על היותה עצובה ומודאגת.
שלישית, לאורך כל הריאיון פימשטיין מחבק דובי של הודיה, במה שנתפס כניסיון של אב נואש לחבר את הקהל לבתו הנעדרת. בפועל, כשאדם שם בינו לבין הנמען אלמנט כלשהו הוא יוצר חוצץ שמעיד על חוסר ביטחון. פימשטיין לא בטוח שיצליח לשקר כראוי, והוא מנסה "להסתתר" מאחורי הדובי שמשמש לו עוגן. גם האם מחזיקה דובי, אולם יש הבדל באופן ההחזקה של החפץ. פימשטיין שם את הבובה כחוצץ מאוד ברור בינו לבין המצלמה, ואילו רוני מניחה את הדובי לידה.
רביעית, יש להתייחס למיקרו-הבעה בידיים - כאשר פימשטיין מחבק את הדוב, יד שמאל מחזיקה במפרק יד ימין. המשמעות היא שהישות השמאלית שלו מרגיעה את הצד האלים שלו (הצד הימני) ועוצרת אותו מלהתפרץ החוצה. בנוסף, יש משמעות לאופן האחיזה בפרק כף היד. בעגה המקצועית נקראת אחיזה זו "אחיזת אמא" (כפי שאמא אוחזת את ילדיה כשרוצה להעבירם את הכביש), המעידה על צורך בחיזוק רגשי פנימי, ניחום והרגעה עצמית.
0:32-0:34 - אלי עושה עצמו בוכה, אך במקום בכי, עצב ודמעות זולגת לו מיקרו-הבעה של בוז. ראשו כל הזמן פונה לכיוון שמאל, אל בת זוגו, אך למעשה מפנה אוזן אחת כלפיה ובוחן את תגובותיה למשחק שהוא משחק: האם היא מאמינה לו או חושדת בו.
אלי פימשטיין1
1:04 בשלב זה, רוני חושדת בו כנראה ומשחקת את "משחק הביחד". ניתן להסיק זאת מהצורה שבה היא אוחזת את האצבע המאשימה ומסתכלת לכיוון שלו. רוני לא מישירה מבט, מסתכלת למטה ויד ימין אוחזת באצבע המאשימה של יד שמאל (האצבע המורה). בשלב זה ידיו של פימשטיין אוחזות זו בזו ב"אחיזת אמא", כי הוא מרגיש מאוים מהמראיינת (על אף שהיא אינה מנסה לערער אותו) וזקוק לנחמה.
1:20 בדקה זו ניתן לראות כי האם רוני מכווצת גבות, ומביעה חוסר אמון וחשד בנוגע לדבריו של פימשטיין. לעיתים, כשאנחנו מנסים להעביר מסר שקרי מסוים לעולם, מבלי להתכוון, תנועת הראש תסגיר את האמת. אצל פימשטיין ניתן לראות זאת בדקה 1:22. הוא אומר דברים למצלמה, אך במקביל מזיז את ראשו כאומר "לא" עם הראש, כלומר מבטל למעשה את מה שהוא אומר. חוסר הלימה נוסף שניתן להבחין בו קורה בתזמון 1:38-1:37, כשמילולית הוא אומר "לא מאבדים תקווה" אבל פיזית הוא עוצם את עיניו, כדי שלא תתגלה האמת שהוא כבר יודע.
2:02 בשלב זה פימשטיין מתאמץ לבכות, אולם כשאדם בוכה תופיע מיקרו-הבעה של עצב: הגבות יתכווצו כלפי מעלה מעל גשר האף. לעומת זאת, כשאדם מתאמץ להרים אותן זוהי מיקרו-הבעה של הפתעה, שוק והלם, לא של עצב. כלומר, המיקרו-הבעה אינה מתאימה לסיטואציה, זהו בכי תיאטרלי.
2:10-2:08 שוב העדר הלימה בין המלל לשפת הגוף. הוא אומר: "רוצים את הבת שלנו", ובמקביל משפיל את המבט כדי שלא נגלה את האמת.
אלי פימשטיין5
4:41:20 בשלב זה אלי סוגר את הפה ומכניס לשון מתחת לשפה התחתונה. הבעה זו נקרא "בלימה עצמית". היא מתקיימת כשאדם עוצר את עצמו כדי לא לפלוט אינפורמציה שתסגיר את מה שרק הוא יודע.
אלי פימשטיין6
לסיכום, שפת גופו של אלי בריאיון הצליחה להטעות אנשים רבים שהתעלמו מהמסרים שעלו משפת גופו והאמינו בחפותו. לעומת זאת בקרב חוקרי המשטרה, אשר חשדו בו מראשית החקירה, הריאיון הזה רק חיזק את החשדות. את התוצאה הסופית כולנו כבר יודעים.
לפני כחמש שנים סיימתי ללמוד "פרופילאות פלילית" באוניברסיטת אריאל. על אף שזהו מקצוע בעל חשיבות גדולה, ועל אף שיצירת פרופיל פלילי משמשת כלי משמעותי בפענוח זירות פשע, במדינת ישראל, למעט פרופילאי אחד שעובד במשטרה, אין כמעט פרופילאים פליליים.
במסגרת לימודיי באחד הקורסים נחשפתי לצילומים מתוך החקירות הראשונות של רומן זדורוב, שהורשע ברצח הנערה תאיר ראדה ז"ל ומרצה כעת מאסר עולם. סיפור הרצח של הנערה מסעיר עד עצם היום הזה רבים מאוכלוסיית המדינה. למעשה, ניתן לחלק את החברה הישראלית לאלה שמאמינים בחפותו של זדורוב ולאלה המאמינים כי אכן מדובר ברוצח נתעב. עקבתי באדיקות אחרי החקירות הראשונות, וכמומחית לשפת גוף, העובדה שמחוות שפת גופו של זדורוב לא התאימו בשום פנים ואופן לאדם אשם הטרידה את מנוחתי. החלטתי לבחון לעומק את תיק הרצח הזה. במשך קרוב לשנתיים חקרתי את פרשת זדורוב עם כל הכלים שקבלתי במסגרת הלימודים. כיום אני מרצה על הרצח של תאיר יחד עם אימה, אילנה ראדה (למתעניינים, ההרצאה הקרובה תתקיים בסינמה סיטי בראשון לציון ב-10 בינואר).
הינה שני קטעים מתוך החקירות הראשונות של רומן זדורוב, שאליהם נחשפתי במסגרת לימודי הפרופילאות.
רומן זדורוב
כשאני מנתחת שפת גוף אני מתחילה מההתחלה, ובמקרה של רומן מהחקירות הראשונות שלו, לפני שהיה מותש, עייף ורעב, כשעוד טען לחפותו.
במהלך שלושת ימי החקירה הראשונים טען רומן פעם אחרי פעם שהוא לא רצח את תאיר (אני ספרתי לפחות 60 פעמים שבהן הוא אומר באופן ברור כי לא הוא זה שרצח את הנערה).
בסרטון הזה מקבץ קטעים מהחקירות הראשונות. בכל הקטעים טוען זדורוב בתקיפות כי לא רצח את תאיר. כמומחית לשפת גוף, התפקיד שלי הוא לבחון את הפער בין המלל לשפת הגוף, אם אכן יש פער. במקבץ שלפניכם, כמו בכל שאר הפעמים שבהן טען לחפותו, המלל ושפת הגוף של זדורוב צועדים זה לצד זה בהלימה מוחלטת.
רומן מטה את גופו קדימה, כאילו מנסה לצמצם את המרחק בינו לבין החוקר. כשאדם משקר, הוא מנסה שלא במודע להרחיק את עצמו ממי שמאשים אותו ובנוסף משתדל לצמצם את עצמו בחלל, כאילו להתכווץ, להיות קטן יותר. הפעולה של זדורוב הפוכה לחלוטין. בסרטון ניתן לראות כי הוא רוכן קדימה ומנסה כמעט בכוח לצמצם את המרחק בינו לבין החוקר. בנוסף, כשהוא אומר "לא רצחתי את תאיר" הוא מישיר מבט לעיניו של החוקר. העיניים נשלטות על ידי תת המודע, ולכן גם אם נעשה מאמץ גדול, לא נצליח "להנדס" את תנועת העיניים. אדם שמשקר יתקשה להישיר מבט ובדרך כלל נמצא זליגה - עצימת עיניים, הסטת המבט או לחלופין "הורדת מסך" (הורדת העפעפיים לגובה חצי העין). במקרה של זדורוב אין שום זליגה, רומן מישיר מבט לאורך כל החקירה. כמו כן, כשהוא מדבר ידיו גלויות וחשופות. בשפת הגוף, החלק הפנימי של כף היד משקף את תת המודע שלנו, ולכן אדם שמשקר מתקשה לחשוף את פנים כף היד, על אחת כמה וכמה כשהוא בחקירה ארוכה ומתישה.
בסרטון השני ערכתי השוואה בין שני רוצחים נוספים, אלי פימשטיין שרצח את בתו ופיודור בייז'נרי, רוצח סדרתי מחיפה.
בז'נרי ופימשטיין
במסגרת החקירה נשאלים השניים אם ביצעו את הרצח. כשהם משיבים ניתן לראות שפימשטיין עוצם עיניים לחלוטין (סממן גופני מובהק לשקר), ואילו בייז'נרי אינו מישיר מבט למצלמה והעפעפיים שלו מכסים חצי מהעין (עיניים חצי עצומות) – מה שמכונה בשפה המקצועית "הורדת מסך", שגם היא סממן מובהק לשקר. לעומתם, באותו מעמד בדיוק, רומן זדורוב מישיר מבט חודר, לא מפוחד ומלא בביטחון.
בסוף ינואר 2017 רצח נדב סלע בדקירות סכין את אשתו דור כרסנטי, את שני ילדיו הקטנים יוסף ובנימין ואת בנם של השכנים נחמן, ופצע באורח קשה ילד נוסף במה שנחשב לאחד ממקרי הרצח האכזריים ביותר בהיסטוריה של ישראל. סלע גדל במושבה מגדל ולמד בבית הספר נופי גולן בקצרין. בהמשך פורסם כי הוא סולק מבית ספרו לאחר שנתפס שוחט חתולים בבית הספר. התעללות קשה בחיות בגיל הילדות והנערות נחשבת בספרות המקצועית לאחד הסממנים לפסיכופתיה. הינה קטע שבו צולם נדב סלע בבית המשפט. שימו לב כיצד נראה מבט של פסיכופת.
נדב סלע
בסרטון אנחנו רואים למעשה שני סימנים אופייניים לאנשים בעלי רגש "שטוח". הראשון הוא מבט חלול ומפחיד, והשני הוא שפת גוף המשקפת מעבר קיצוני בין רגשות. סלע נראה תחילה עצוב, מותש וכואב. בהמשך במעבר חד משתנה הבעת פניו והופכת למאיימת, ובסופה הוא קורץ למישהו שמתבונן בו - כלומר מעביר מסר ברור מאוד לדמות ספציפית באולם בית המשפט שבו צולם.
המהירות שבה עובר הרוצח ממצב רגשי כואב ועצוב למצב מאיים משקפת נפש חולה, חצויה ובעייתית.
אחד הסיפורים המתוקשרים ביותר בשנת 2017 היה סיפור הנחת מטען חבלה מתחת למכוניתה של מרגלית צנעני על ידי העבריין אבנר הררי שהוא גם, לטענתו, זמר. על פי כתב התביעה הניח הררי מטען חבלה מתחת לרכבה של צנעני מכיוון שהיא סירבה להשמיע את שיריו בתוכנית הרדיו שהגישה. הררי כפר בהאשמות נגדו.
במסגרת תפקידי נדרשתי למתן חוות דעת מומחה לבית המשפט. לצורך חוות הדעת ניתחתי סרטון וידיאו של הררי, שבו הוא נשאל שאלות על המקרה. הסרטון חולק לכמה קטעים.
בקטע הראשון נשאל הררי על הטמנת מטען חבלה תחת רכבו של מאיר שמיר. הוא עונה בגיחוך ששמיר יש לו בחנות הירקות שבבעלותו, אבל אין לו מושג מי זה שמיר. כשהוא אומר את הדברים הוא מסיט את ראשו ואת מבטו ימינה למטה. ברגע זה שפת הגוף של הררי מספרת שני דברים: הראשון - הוא מתכנן מה לומר (מבט ימין למטה); השני - הוא משקר או מסתיר מידע (העפעפיים שלו יורדים ומכסים חצי מהעין, במה שמכונה כאמור "הורדת מסך"). בשורה התחתונה, הררי גם חושב על המילים שיוצאות לו מהפה וגם מסתיר אינפורמציה.
אבנר הררי1
בקטע השני (שהוא למעשה אותו חלק מהקטע הראשון) לא רק שהררי "מוריד מסך", הוא גם נושך שפתיים, כלומר בולם את עצמו מלומר דבר מה, מונע מעצמו לפלוט אינפורמציה שיכולה לשמש נגדו מאוחר יותר.
(צילום: מעיין בשן )
חוק חשוב בניתוח שפת גוף: לעולם אל תסתמכו על סממן אחד. מחווה אחת לא תספק מידע מהימן, ולכן יש לחפש מקבץ מחוות. במקרה הזה הוא גם "מוריד מסך", גם מתכנן מה לומר וגם נושך את השפתיים. השילוב של שלושתם בהקשר של המלל הנאמר מעיד על שקר ברור.
בקטע השלישי הררי מדבר על כך שלמעשה אנחנו חיים בג'ונגל, ומי שאינו מקורב לצלחת, דורכים עליו. בסוף כל משפט שהוא אומר עיניו קופצות ימין למעלה. שפת גופו מספרת שהוא נזכר בתמונות, ובמקביל שהוא מסתכל מעבר לכתף, "בהיכון" - דריכות האופיינית לעבריינים החוששים לחייהם. סממן זה הוא ביטוי לחוסר ביטחון ולחוסר ודאות.
(צילום: מעיין בשן )
בקטע הרביעי הררי פולט יותר מדי מילים. הוא מרגיש ויודע את זה, ולכן הפעולה הגופנית שבה הוא מניח את ידו בצידי האף, וכך גם חוסם את הפה, מעידה שהוא מנסה להרגיע או לנחם את עצמו על המלל העודף שפלט, ובמקביל גם לבלום את עצמו מלספק עוד ועוד אינפורמציה בעייתית.
(צילום: מעיין בשן )
בקטע החמישי והאחרון הפער בין המילים לשפת הגוף הוא עצום. הוא נשאל על הניסיונות שלו להיכנס לפלייליסט של השידור, ועונה שהכול נעשה בנימה תרבותית, באהבה ובלבביות. באותו רגע ממש זולגת מפניו מיקרו-הבעה של כעס, איום והתקפה.
אבנר הררי5
מזמינה אתכם להצטרף אליי לסדנת עומק בשפת גוף, שאותה אני מעבירה בטוקהאוס ב-24 וב-31 בינואר.
