מגפת ההשמנה של המוח
כמה זמן ייקח עד שנבין שהנזק שגורם "המזון המהיר" ברשת ובסמארטפון לחשיבה שלנו ושל ילדינו, אינו פחות מהנזק שגורם שומן טראנס לגוף?
כולנו מכורים לתחושה שאנחנו מעודכנים ומתקדמים. אפילו חסידי המזון האורגני והאיטי (slow food) רואים עצמם "מתקדמים" יותר מזללני המזון המהיר. גם כשהמזון המהיר החל לתפוס תאוצה בארה"ב הוא נתפס כמתקדם ביותר: ההמבורגרים המתועשים יוצרו בטכנולוגיה מודרנית לשירות האימהות ולשחרור האישה משעות ממושכות במטבח. לקחו 70 שנה עד שאנשים התחילו להביט סביב ולראות את מגפת ההשמנה ואת הסכנות הבריאותיות שבאכילה לא מבוקרת של פיצות מופשרות במיקרו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מאפיין אחר של הקידמה, שכולנו מכורים לו בהתלהבות, הוא השימוש בטכנולוגיה ממוחשבת למטרות בידור ופנאי. כולנו, כולל מגדלי ירקות אורגניים באדניות ממוחזרות, מבלים שעות ארוכות בכל יום בגלישה באינטרנט וצפייה במסכים גדולים וקטנים. רבים מאיתנו, ובעיקר רבים מילדינו, לא מסירים את מבטם ממכשיר המולטימדיה המכונה בטעות, מסיבות היסטוריות, בשם "טלפון". אשפי המיתוג שקראו למכשיר "טלפון חכם" הקצינו את הערצתנו לכל מוצר מתקדם.
וכמו כל התמכרות, גם ההתמכרות למסכים היא תהליך מתמשך ואינסופי של הגברת הצריכה: יותר תוכנות, יותר אפליקציות, יותר מתקדמות, יותר מהירות. בני הנוער לומדים לפצל את תשומת לבם בערוצים מקבילים ומצ'וטטים עם שלושה מחבריהם בעודם משחקים במהירות וגם צופים בתוכנית טלוויזיה. הטלוויזיה עצמה אינה מסתפקת בתוכנית אחת ומכבירה הודעות בפינת המסך ובתחתיתו, כאילו פיתחנו כולנו חלוקת-קשב של טייסים.
אבל יכולת הקשב שלנו לא גדלה בקצב כה מהיר. אנחנו יכולים, אולי, לזהות מה קורה על המסך למרות הקצב המסחרר של התחלפות התמונות, שלעומתו תמונת העיתונים המסתחררים ב"האזרח קיין" נראית כהילוך איטי, אבל אין סיכוי שנוכל להבין לעומק אפילו חלק זעיר מהדברים שאנו רואים במהירות כזו.
בלית ברירה אנחנו מסתגלים לקצב ה"מתקדם" של המכשירים שקנינו במיטב כספנו, ומתרגלים להסתפק במבט אחד, בקריאת-בזק של כותרות ראשיות, ברפרוף על ה"pull outs" (ציטוטים מוגדלים) ועל כותרות המשנה. אנחנו מתרגלים לקרוא את כמות הטקסט שנכנסת במסך אחד באינטרנט, כמובן בניכוי השטח שתופסות הפרסומות – כי כולנו מעדיפים מידע שמופץ "בחינם". כ-300 מילה – בערך מה שקראתם מתחילת המאמר ועד כאן. אנחנו אנשים עסוקים ואין לנו זמן מיותר.
אם הכול נעשה מהיר יותר, כמה זמן ייקח עד שהנזק שנגרם מהרגלי הצפייה והקריאה הללו יחדור לתודעתנו? חלפו כ-70 שנה עד שהוקמה "תנועת המזון האיטי", והיום – 30 שנה אחר כך – רובנו מודעים לנזק שבמזון המהיר והמתועש, גם אם אנחנו חוטאים מדי פעם בצריכתו.
אז כמה זמן ייקח עד שנבין שנזקו של "המזון המהיר" הטקסטואלי לחשיבה שלנו, ובמיוחד לזו של ילדינו, אינו פחות מהנזק שנגרם לגופנו משומני-טראנס? מתי נצמיד "מדבקות אדומות" לאפליקציות, למשחקים או לסדרות בנטפליקס?
הרעיון שבבסיס וויקיפדיה הוא יפהפה וחשוב, ושום אנציקלופדיה לא זכתה מעולם למידה כזו של פופולריות בקרב מבוגרים ובני נוער. אבל כשמורים מרגילים את תלמידיהם להסתפק בקריאת ערכים באנציקלופדיה המקוונת במקום לקרוא ספרים, כי "צריך להספיק את החומר", יש מקום לדאגה.
וכשסטודנטים קוראים סיכומים של 500 מילה במקום מאמרים, בדיוק מאותה הסיבה, עולה השאלה למה אין להם זמן? מה הם עושים בזמן שמתפנה על ידי קריאה חפוזה של טקסטים קצרים? התשובה היא, לעתים קרובות מדי, שהם צופים בעוד תכנים שמתחלפים במהירות על המסכים. תכנים שאותם אין הם מסוגלים לזכור, אבל הקצב והשטחיות כבר שוקעים עמוק על דפנות עורקי המחשבה שלהם ועלולים להוביל, חלילה, להסתיידות.
משרד החינוך עושה מאמצים רבים להגדיל את מספר הנבחנים בחמש יחידות במתמטיקה, כדי לאפשר ליותר בוגרים של מערכת החינוך לעבוד במשרה נחשקת בהייטק. לא חשוב שרבים מהעובדים בהייטק מפתחים אפליקציות שכל מטרתן ליצור עוד ועוד רווחים מפרסום, ופחות לתרום לרווחת המשתמשים.
אותה מערכת חינוך מזלזלת ומזניחה את מדעי הרוח, שהוראתם אמורה הייתה לגדל בוגרים שיודעים לקרוא טקסט היטב – למשל, לקרוא חוזה ולהבין אותו - בוגרים בעלי חשיבה ביקורתית שיכולים (חלילה) לא להסכים למה שמוכרים להם, תרתי משמע.
גילוי נאות: הכותבת היא חוקרת ספרות ולכן בעלת אינטרס מובהק בקידום של קריאת ספרים ולימוד טקסטים, משתמשת בוויקיפדיה בקביעות ובעלת "טלפון חכם".
- ד"ר יעל בלבן היא מרצה לספרות במכללה האקדמית לחינוך בית ברל
לפנייה לכתב/ת 
