המעיינות הקדומים בבקעת הירדן והתפתחות החקלאות

המעבר מתרבות הלקטים-ציידים, שהיו נוודים, לתרבות החקלאים שהתיישבו במקום קבוע, המכונה "המהפכה החקלאית", העסיקה את הארכיאולוגים בעולם כולו, ובפרט את החוקרים באזור הלבנט, שבו התרחשה המהפכה החקלאית הראשונה על פני כדור הארץ.

הממצאים למהפכה זו התגלו באתרים רבים, הפזורים בין עמק חרן בטורקיה לבין הדלתא של הנילוס במצרים. אולם, הריכוז הגדול ביותר של ממצאים מצוי במרכז בקעת הירדן, בקרבת היישובים פצאל ונתיב הגדוד, שם נמצאו יישובים רבים מהתקופה האפי-פלאוליתית והנאוליתית (לפני כ-11 אלף שנה), המעידים על קיומו של אירוע משמעותי זה בעבר הרחוק.

בקעת הירדן(צילום: רויטרס)

בעקבות כך התעוררה זה מכבר השאלה מהו מקור המים, שאיפשר את קיומם של כל אותם יישובים? אגם הלשון, מאגר המים המרכזי שהתקיים אז בבקעת הירדן, היה מלוח ולא ראוי לשתייה, ומעיינות מתוקים לא קיימים כלל באזור. לפיכך, החוקרים תהו לאורך השנים כיצד ניתן היה להשקות את השדות החקלאים ואת חיות הבית ובכלל, איך אפשר היה להתקיים באזור זה?

המעיינות הקדומים באזור

עבודת הדוקטורט של יהודה לוי, מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, מציעה פתרון לכל השאלות הללו. לטענתו, באותה התקופה היו קיימים במקום מעיינות גדולים שהזינו ביצה של מים מתוקים, בצמוד לחופו של אגם הלשון. מקצת מהמים שנובעים היום בעיינות צוקים נבעו אז בקרבת היישובים נתיב הגדוד ופצאל ותרמו לשרידותם.

לוי עורך את מחקרו בארבע השנים האחרונות תחת הדרכתם של פרופ' חיים גבירצמן מהאוניברסיטה העברית ושל פרופ' יוסי יחיאלי וד"ר אבי בורג מהמכון הגיאולוגי. במסגרת עבודתו בנה לוי מודל הידרולוגי ממוחשב המתאר את זרימת מי התהום באקוויפר ההר המזרחי (האגן המזרחי של הרי יהודה ושומרון). מי תהום אלו ניזונים ממי הגשמים היורדים והמחלחלים בהרי יהודה ושומרון, וזורמים מזרחה בתוך סלעי הגיר והדולומיט המקומטים והשבורים. לאחר זרימתם הפתלתלה באקוויפר ההר המזרחי, נובעים מי התהום בעיקר (כ-90%) על חוף ים המלח, במעיינות צוקים, קנה וסמר, ויתרת המים (כ-10%) נובעים במעיינות יריחו ועוג'ה שבבקעת הירדן.

בעבודתו מצא לוי כי כ-40% ממי התהום נבעו בתקופת המהפכה החקלאית במרכז בקעת הירדן, ורק 60% באזור עיינות צוקים, קנה וסמר. במרכז הבקעה נבעו המים לא רק במעיינות יריחו ועוג'ה, אלא אף במעיינות שאינם קיימים היום - בקרבת היישובים שהתקיימו בתקופה האפי-פלאוליתית והניאוליתית ליד נתיב הגדוד ופצאל. כלומר, מי המעיינות הקדומים אפשרו את האבולוציה של האדם באותה תקופה, והפיכתו מלקט-צייד-נווד לאדם היושב במקום אחד המביית בעלי חיים והמגדל גידולים חקלאיים.

המעבר ההדרגתי מתקופת הקרח האחרונה (לפני כ18,000 שנה) ועד התקופה הבין-קרחונית הנוכחית, היה מלווה בהצטמצמות האגם שהתקיים בבקע (השבר הסורי אפריקני). בתקופה הקרחונית השתרע אגם הלשון מהכינרת ועד חצבה ברום (גובה) של כ-200- מטר תחת גובה פני הים התיכון. בתקופתנו, ים המלח משתרע על שטח מצומצם יותר ברום של כ-400- תחת פני הים התיכון. צמצום שטח האגם היה מלווה בנדידת המעיינות שנבעו לחופו, ובנדידת האוכלוסייה שהתקיימה בקרבת המעיינות. אכן, במחקרים הארכאולוגיים זיהה פרופ' נייג'ל גורינג-מוריס מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שהישובים האפי-פלאוליתיים והנאוליטיים נדדו דרומה, מאזור פצאל לאזור נתיב הגדוד וגלגל ומשם לאזור עוג'ה ויריחו.

לדברי החוקרים, המודל ההידרולוגי של אקוויפר ההר המזרחי מאפשר לא רק לשחזר את העבר, אלא אף לחזות את העתיד. המחקר קובע עוד אם ים המלח ימשיך להתייבש, כפי שמתרחש היום בקצב מואץ, צפוי מפלסו לרדת עד לרום של 550- מטר מתחת לפני הים וכתוצאה מכך יחולו שינוים נוספים במשטר הזרימה ובמיקום נביעת המעיינות שעשויים להשפיע על כל החיים באזור. מחקרים עתידיים של יהודה לוי, פרופ' גבירצמן, פרופ' יחיאלי וד"ר בורג צפויים לעסוק בנושא.

למחקר המלא:

https://www.nature.com/articles/s41598-019-52761-x