זוכרים את ניקול קבסה ומנציחים את שמה
לפני כשלושה חודשים יצאה ניקול קבסה להביא לטליה ואיתי, זוג התאומים בני התשע שלה, לחמניות של בוקר. בעוברה במעבר החצייה נהגת צעירה פגעה בה ולא הותירה לה סיכוי. חבריה לעבודה ממפעל המיחזור באופקים, החליטו לקרוא למפעל על שמה. צפו
ביום האחרון של השנה האזרחית התקיים טקס שסביר להניח שלא שמעתם עליו. אבל הטקס הזה, שנערך לזכרה של עובדת מפעל המחזור באופקים, ניקול קבסה ז"ל, טומן בחובו סיפור שלם שמתחיל בטרגדיה נוראה ונמשך בסולידריות קהילתית, אחוות פועלי צווארון כחול יהודים ובדואים, מאבקן של נשים חד הוריות מהפריפריה, התגייסות יוצאת דופן של בעלי מפעל, והבטחה אחת שלא נשכחה.
ניקול קבסה (54) נולדה וגדלה באופקים כחלק מעשרה אחים (חמש בנות וחמישה בנים). היא גרה שנים רבות בתל אביב יחד עם דבי אחותה. היא עשתה תואר ראשון בחיפה במזרחנות וגם תואר בערבית, בזמנה הפנוי נהגה לתרגם בהתנדבות ספרים מאנגלית לעברית.
רק בגיל 45 החליטה ניקול להביא ילדים לעולם, ולפני תשע שנים נולדו לה התאומים טליה ואיתי. עם התרחבות המשפחה היא החליטה לחזור מתל אביב לחיק המשפחה החמה והתומכת באופקים כדי לקבל מהם עזרה. היא עזבה קריירה של אחראית ייבוא בחברה לייבוא מצלמות ולפני כשמונה וחצי שנים, החלה לעבוד במפעל המחזור "נגב אקולוגיה" כמנהלת מערך הייצוא והביטוחים.
לפני כשלושה חודשים יצאה ניקול קבסה בשעת בוקר להביא לטליה ואיתי לחמניות של בוקר. בעוברה במעבר החצייה נהגת צעירה (23), פגעה בה ולא הותירה לה סיכוי. ידיעה לקונית על מותה הופיעה בכמה אתרים מקומיים.
צפו בטקס שנערך במפעל המיחזור לזכרה של ניקול קבסה ז"ל:
מיד עם היוודע המקרה התגייסו חבריה לעבודה ואספו כספים עבור המשפחה האבלה. "פתחתי קבוצה בוואסטאפ ואספנו כסף שהעבירו אליי מנהלים ועובדים וגם המשפחה הפרטית שלי כדי לשלם על המצבה ועל הסעודה", מספרת נרגשת, גילה כהן מנהלת המפעל שקבסה הפכה ליד ימינה ולחברתה הטובה.
אני אהיה פה בשבילם
בהחלטה משותפת התייצבו עובדי המפעל, משפחת קבסה ומוקירי זכרה לטקס בו נקרא המפעל על שמה של ניקול. היה זה מחזה מוזר ומרגש – רחבת האספלט השחור מוקפת קוביות הנייר הממוחזר פונתה לטובת שולחנות עם כיבוד קל ושתייה, ומול שלט המפעל הוצב פודיום ממנו עלו וירדו מוקירי זכרה.
במפעל עצמו שעוסק במחזור חלק מרשת מפעלים של נגב אקולוגיה מועסקים שכם לצד שכם פועלים יהודים ובדואים מהאיזור, ביניהם כמה נשים קשוחות.
הפועלים הקשוחים הזילו דמעה (וגם אני), ורק התאומים טליה ואיתי שנותרו ללא אם, לא ממש הבינו על מה המהומה. יגיע היום שגם אצלם תחלחל ההכרה והצער על האובדן. דודה שלהם דבי החליטה לאמצם, והם הפכו מרגע האסון לחלק ממשפחתה.
"ניקול ואני היינו אחיות בנפש, וכאימהות חד הוריות חיינו יחדיו 20 שנים בתל אביב", מספרת דבי קבסה. "היו לנו גם שיחות מורבידיות תוך כדי הנסיעות האין סופיות, ידענו והבטחנו אחת לשנייה שאם יקרה לי משהו ניקול תיקח תחת חסותה את תמר שלי, ואם יקרה לה משהו אקח את התאומים שלה", היא מסבירה.
"והנה קיבלתי מתנה גדולה, את שני האחיינים המדהימים שלי וכמצוותה אני אגדל אותם בחום ובאהבה כמו שהבטחנו אחת לשנייה, עם המון הומור וחיוך. ניקול, אם את שם למעלה את בטח צוחקת לעצמך על מה שדיברנו, אבל אני אהיה פה בשבילם".
"היא הייתה המשלימה שלי"
במהלך השנים קידמה גילה כהן, מנהלת המפעל, את ניקול בהיררכיה עד הפיכתה ליד ימינה. יש לשתיהן לא מעט מן המשותף - אמהות חד הוריות שנאלצו לפלס את דרכן בכוחות עצמן. "היא הייתה המשלימה שלי", מספרת כהן.
"היא הייתה השקטה ואני הטמפרמנטית, הנוטה להתרגש יותר, אבל כשהיא הייתה מניחה עליי את ידה ולוחשת מילה טובה זה היה מרגיע. אני זוכרת שפעם ניסיתי ללמד אותה לקלל אבל זה לא הלך לי כל כך. וכן אני מתגעגעת אליה. היא הייתה אדם עניו ונעים הליכות שאכפת לו מכולם".
סיפורה של כהן עצמה, מנהלת המפעל, לא פשוט כלל אך הוא מותיר תקווה לאופטימיות. כהן (50) היא אם חד הורית לשלושה ילדים, שגדלה במשפחה בת 13 נפשות בצל קשיים כלכליים. כבר בגיל צעיר היא יצאה לנקות בתים כדי לעזור בכלכלת המשפחה.
כהן התחתנה בגיל 17 ולאחר כמה שנים נפרדה מבעלה. כשניסתה לרכוש דירה באמצעות משכנתא באופקים משרד השיכון התנגד, והיא לנה עם ילדיה באוהל מתוך מחאה. בסופו של דבר אושרה לה דירה בפרוייקט של עמיגור שם היא חיה עד היום.
כהן מספרת שבשביל ילדיה היא "תהיה מוכנה לעבוד בזבל", ואכן היא התחילה לעבוד במפעל המחזור לפני יותר מעשרים וחמש שנה. בדרך היא עשתה רישיון למשאית, מלגזה וכל מה שהיה צריך כדי ללמוד את העבודה מהיסוד.
לפני שבע שנים, כשהיא ללא תעודת בגרות או אפילו 12 שנות לימוד, הציעו לה לנהל את מפעל המחזור באופקים: "אני חושבת שבכל ילד צריך מישהו אחד שיאמין בו והיה מישהו אחד שהאמין בי וזה הבעלים של המפעל מוטי דנן. חובת ההוכחה הייתה עלי וזו עבודה קשה של דם יזע ודמעות. אני גאה במסלול שעברתי. יש לי בן שהוא מאלף כלבים. בן שהוא מהנדס בניין מצטיין וילדה שעוד מעט מתגייסת. אני לידרית מגיל קטן".
לחיי התמימים ודוברי האמת
"יש משפט מתוך השיר 'שמחות קטנות' שמאוד מזכיר לי את ניקול", ספדה לה כהן בעצב. 'לחיי התמימים ודוברי האמת, שזוכרים את השמש ונוגעים באור, שיודעים אהבה שאינה בת חלוף. יהלולך מלאכים".
חברת 'נגב אקולוגיה' סייעה למשפחת קבסה בכל הקשור לימי השבעה ואף הקימה קרן מלגת לימודים על שמם של הילדים ללימודי השכלה גבוהה בעתיד. "עטפנו את המשפחה מרגע היוודע האסון", סיפר ערן שמרלק, מנכ"ל החברה "החלטנו לשמר את זכרה של ניקול, יחד עם מה שסימלה עבורנו, בכך שקראנו את המפעל על שמה".
לקראת סיום הטקס שנערך במפעל קמו כל הפועלים לדקת דומייה. לאחר מכן החליטו לשיר את השיר שניקול אהבה: 'לבחור נכון' של אמיר דדון, שמסתיים במילים "אומרים יש מי ששומר עליי, נותן לי את הכוחות, עוד לא מצאתי תשובה אבל קוראים לזה לחיות".
- לתרומות עבור המשפחה: בנק מסד 46 סניף 503 מספר חשבון 623115.
לפנייה לכתב/ת 
