אזעקות, דיבורים על הסדרה וילדים שמרטיבים: "מיצינו"
כשעופר ביקר עם בתו בת ה-18 בתל אביב בחודש שעבר, היא ביקשה שלא יחזרו לפני 21:30 "כי בשעה הזו ביום שישי תמיד יש אזעקות". בבתי הספר מתאמצים לסייע לתלמידים להתמודד עם אירועים בזמן אמת, אבל מספרים שכל צבע אדום מחזיר אותם לאחור. תושבים מעוטף עזה סיפרו בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" על המציאות הקשה: "ברגע אחד החיים יכולים להפוך לגיהינום"
אביב 2018, טרור השריפות בעוטף עזה משתולל. לימים התופעה הזו תקבל את השם "טרור העפיפונים והבלונים", ולתושבים באזור חוזרת התחושה המתסכלת שאף אחד לא באמת יודע מה עובר עליהם. ושוב אזעקות, ושוב הפסקת אש, ושוב רקטות - נציגים מיישובי העוטף סיפרו היום (שני) בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" על המציאות הבלתי נסבלת של חייהם.
- אני רוצה לפתוח דווקא איתך, הילה, המושג חוסן הפך לסמל לעמידה איתנה של התושבים שמשלמים מחיר אישי כבד.
הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן שדרות: "19 שנים של ירי טילים לעבר האוכלוסייה, והתמודדות עם אירוע חירום זה דבר לא פשוט לנפש, זה לא נכון לומר באופן גורף שהמצב שוחק ופוגע באנשים, או שיש אנשים שמה שלא הורג מחשל אותם. שיחות הסדרה היו גם בעבר, אנחנו למודי ניסיון. אני חושבת שבסוף נצטרך הלכה למעשה לייצר שקט כדי שאנשים יאמינו בדבר הזה שלאורך זמן יש כאן שקט. ברגע אחד החיים יכולים להיות גם גיהינום".
- מה קורה אצלכם במרכז החוסן?
"אנחנו פוגשים דברים מאוד קשים, סימפטומים, ילדים שמרטיבים, פגיעה בתפקוד, מבוגרים שנבהלים מכל מטוס, מאוד לא פשוט. השנה וחצי האחרונה היו מאתגרות במיוחד לנפש האדם, אבל לצד כל הדבר הזה אני חושבת שהחוסן של התושבים הוא מעורר הערכה מאוד גדולה. לצד הקושי אפשר לראות את היכולת שלהם להמשיך קדימה גם שקשה".
- עופר, אצלכם יש הרבה משברים בחוסן. איך אתה רואה את זה?
עופר ליברמן, חקלאי וחבר קיבוץ ניר עם: "אני גם מנהל את החקלאות והייתי אחראי על הקליטה במשך 20 שנים, עשינו עבודה בניר עם בשנים האחרונות. אנחנו רואים את הסדקים שנוצרים במשפחות הצעירות, אין לנו כוח להמשיך במצב הזה. קיבלתי אישור מהבת שלי לספר את הסיפור שלה, בת 18 וחצי, לפני שלושה שבועות היינו בתל אביב והיא ביקשה שלא נחזור לפני תשע וחצי כי בשעה תשע ביום שישי כל הזמן יש אזעקות. לפני כמה שבועות בשישי אכלנו ארוחת ערב והייתה אזעקה - היא לא הסכימה לצאת אחרי זה מהממ"ד, ושעה אחרי זה הוצאתי אותה מהאזור. זאת המציאות, ויסלח לי אלוף פיקוד הדרום שהוא דיבר על חוסן, הוא נשחק אצלנו. אנחנו מיצינו את האירוע הזה של להיות חזקים, אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים".
- שלומציון, מצד אחד לימודים, מצד שני כל הזמן מתחת לאיומים. את מרגישה שמבינים מה עובר על מנהלת בית ספר?
שלומציון כהן, מנהלת בית הספר אלונים שער הנגב: "מה שמיוחד בעבודה שלי כמנהלת בית ספר, ואני מייצגת פה את כלל בתי הספר בעוטף, זה שאנחנו מתמודדים עם שני הדברים - מצד אחד עם החירום ומצד שני עם החוסן. יש חירום, הילדים נמצאים במצב שהוא רגשי ומאוד דרוך. כל קאסם, גם אם יעברו 30 טיפולים במרכז החוסן. אנחנו כבית ספר מכשירים את המורים שלנו לטפל בילדים שגם אתמול בערב חוו אירוע של אזעקת צבע אדום, ובדרך כלל זה יוצר רגרסיה".
- מה קורה לתלמידים?
"הם בעוררות רגשית מאוד גבוהה, הרבה מההורים פונים אלינו על רגרסיות, על ילדים שחוזרים להרטיב, על חוסר היכולת שלהם להתמודד לימודית כי הם לא פנויים ללמידה. אני נמצאת באזור כבר 20 שנה, אני מדברת גם על ילדים שהיום כבר בצבא, שחיים את המציאות הזאת, וצריך להבין שהעוררות הרגשית הזאת מייצרת אצלם מה שלא קיים אצל כל אדם אחר".
- איך אפשר לחנך ככה ילדים?
"זה השיח שלנו באופן קבוע, כי מדובר פה בילדים מאוד צעירים, הילדים שלנו חווים מצב של איום מתמשך על חייהם. הם נמצאים בסכנת חיים. מה שאנחנו עושים זה קודם כל להכיר איך עובד המוח האנושי. רוב האנשים מחפשים את הדרך שבה הם מצליחים לקיים שגרת חיים. בקרב ילדים דווקא לחנך בגיל צעיר, לתת לכל ילד המון כלים מגוונים אינסופיים כדי שיידע מה לעשות כשהוא מרגיש קושי".
- תני לי דוגמה.
"הנושא של תפקידים. ילד נושא בתפקיד כמו אדם מבוגר שנושא בתפקיד. כשמורה שומעת צבע אדום היא מסייעת לתלמידים. לפעמים בבית נורא נלחצים, וברגע שאתה בעל תפקיד אתה מביא את האחריות הזאת בזה שאתה מוכן לתפקד. פתחנו בבית הספר מספר רב של תפקידים לתלמידים, תפקידי הדרכה והנחיה. מהמקום הזה שיש לך תפקיד - אתה אחראי, אתה מנהיג, אתה מוביל. ככל שעבר הזמן היו לנו יותר ויותר ילדים שמסוגלים לפעול במצבי חירום, ופחות ילדים שעמדו נטועים בקרקע. דבר נוסף זה תוכנית חוסן. המורים שלנו לזכותם יאמר, הם לא מורים הם שליחים, הם פסיכולוגים, הם הורים, הם מובילים את הילדים תחת תוכניות שאנחנו עשינו".
- גדי, אתה אומר לי הרבה שדווקא יש תשומת לב מאוד גדולה כלפי עוטף עזה. כל הכוח והעוצמה, כל פעם אתה מדבר ואומר שהמדינה תומכת ונותנת לעוטף עזה, אבל באווירה הציבורית הדבר הזה לא קיים. איפה נמצא הפער הזה?
גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול: "בקהילת עוטף עזה כמעט שלא תמצא אנשים שעזבו בשנתיים האחרונות את האזור. ההגירה היא רק חיובית. בסוף אנחנו מחפשים את האור בקצה המנהרה. מבחינה צבאית וביטחונית אני אומר שמדינת ישראל נותנת לנו את כל מה שאנחנו צריכים, ומשקיעה כספים כמו שצריך, ראינו את פיתוח כיפת ברזל. מדינת ישראל עוזרת לנו - מספיק? לא. לדוגמה כביש 232, שהוא הכביש המרכזי שמוביל ל-32 יישובים. לכביש הזה ישראל החליטה שהיא מקצה 250 מיליון שקל. אבל פתאום היו חסרים מיליונים לרכבת תל אביב. מאיפה לקחו את הכסף? מהכביש. אז יש שיווין? אין".
- שיחות ההסדרה לא מרגיעות קצת את השטח?
עופר ליברמן: "אני מאוד בעד ההסדרה. אבל השאלה היא מה היא כוללת? אם היא כוללת הפסקה של ירי לחלוטין, אז סבבה. אבל אם היא כוללת רק הפסקה של ירי על תל אביב, זו לא הסדרה".
- אתה יכול להאמין שבאיזשהו תהליך ההסדרה תצליח להביא יציבות?
גדי ירקוני: "אני בטוח שזה יגיע. ההסדרה היא דבר חיובי ומיידי. אנחנו צריכים לדעת שיש לנו שני חיילים שעדיין שם. אנחנו לא יכולים להתקדם הרבה, בלי שיעשו את הדבר האלמנטרי הזה ויחזירו את החיילים שלנו הביתה. אני מאמין שבסוף השקט יבוא, בסוף יש שם שני מיליון אנשים, רובם רוצים לאכול, לחיות וללכת לבתי הספר. אני חושב שהשני מיליון האלה לא יזוזו מפה, ולכן תהיה צריכה להיות הסדרה.
צפו בדיון המלא בסרטון שבתחילת הכתבה.
לפנייה לכתב/ת 
