למרות הסכם ממון - אלמנה תקבל חצי מהדירה

מסמך שעליו חתם המנוח לא הוכר כ"צוואה", ולכו לאחר מותו של בעל עבר הנכס לעיזבון. משכך, אלמנתו תירש חלק ממנו בהיותה אחת היורשות

עו"ד אורי צפת | פסקדיןפורסם: 08.01.20 , 21:43

השופטת סגלית אופק מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הכריעה לאחרונה בסכסוך שפרץ לאחר מותו של אדם ב-2016 בין אלמנתו לבין שלושת ילדיו מנישואיו הקודמים.

המנוח ואלמנתו התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין בדצמבר 2004. עבור שניהם היו אלה נישואים שניים. לפני החתונה קיבל הגבר בירושה מאמו דירה בתל אביב. מאז הם התגוררו בעיר בדירה של האישה. ב-2005 הם חתמו על הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט, ובמסגרתו קבעו הפרדה רכושית בנכסים שהיו להם ערב הנישואים.

דיני משפחה

בעל חברה חלה באלצהיימר – קרב הירושה החל

עו"ד רונן ליבוביץ | פסקדין

ייפוי כוח רגיל שעליו חתם האב עמד במוקד הסכסוך. שופטת התבקשה להכריע ביחסי הגומלין שבין דיני השליחות למוסד החדש של ייפוי כוח מתמשך

בעל חברה חלה באלצהיימר – קרב הירושה החל

ב-2016 הלך הבעל לעולמו. אלמנתו זימנה אליה את שלושת ילדיו ומסרה להם מעטפה ובה מסמך מודפס שכונה "צוואה", נושא חתימה ותאריך בכתב ידו של אביהם, ובו הוראות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו ובדבר רצונו שגופתו תישרף. בין היתר הוא ביקש שהדירה שירש מאמו תחולק שווה בשווה בין ילדיו, ואילו מרבית כספיו יחולקו שווה בשווה בין חמישה אנשים: שלושת ילדיו, אשתו הראשונה ואשתו השנייה.

אלא שבמועד מאוחר יותר, כנראה לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי, התנערה האלמנה מהמסמך וטענה שהוא לא מהווה צוואה. בשלב זה הגישו ילדיו כמה תביעות שבהן דרשו לקבוע שמדובר בצוואה ויש לקיימה כלשונה.

בנוסף, הם דרשו לקבל חלק מהדירה של האלמנה, שבה התגורר גם אביהם. לטענתם, למרות הסכם הממון, בין המנוח לבינה התגבשה במהלך השנים הסכמה לשיתוף ספציפי בדירה השייכת לה, ולכן מדובר בנכס בר איזון שמחצית מהזכויות בו שייכות לעיזבון. מנגד, האלמנה תבעה חלק מדירת הירושה של המנוח.

השאלה הראשונה נגעה לתוקפו של המסמך. השופטת אופק הבהירה כי בתחילת הדרך הצדדים עצמם - כולל האלמנה - ראו בו צוואה, וקיימו את בקשת המנוח לשריפת גופתו, מה גם שנראה כי המסמך משקף את רצונו האמיתי והחופשי. למרות זאת, השופטת הבהירה כי על אף שאדם יכול לערוך בעצמו צוואה בכתב יד, חוק הירושה קובע כי "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה". לכן, במקרה זה לא ניתן להכשיר את המסמך כצוואה בהיותו מודפס ברובו.

בהתאם לכך נדחתה בקשת התובעים לקיום צוואה, ונקבע כי על העיזבון יחולו הוראות חוק הירושה שלפיהן האלמנה יורשת מחצית ממנו (ומהדירה), והתובעים את המחצית האחרת.

מכאן עברה השופטת לדון בטענת התובעים לזכויות של העיזבון במחצית מדירת המגורים של האלמנה. גם בעניין זה היא הכריעה לטובת האלמנה, וקבעה שהסכם הממון תקף: "ככל שהייתה מתגבשת הסכמה מאוחרת אחרת בין המנוח לנתבעת ביחס לאיזה מנכסיהם, בני הזוג היו יכולים לערוך הסכם ממון חדש... משלא נעשה כדבר, יש להניח כי בני הזוג לא שינו את כוונתם כפי שמשתקפת בהסכם".

השופטת ציינה כי אמנם הסכם הממון חל גם על דירתו של המנוח, אלא שלנוכח הקביעה שהמסמך שהותיר אחריו חסר תוקף של צוואה, האלמנה זכאית לקבל את חלקה בעיזבון מכוח צו ירושה, לרבות בדירה שהייתה רשומה על שמו.