מדע ורגש - שתי מילים שנשמעות כמו הפכים. אחת שייכת לתחום שכולו שכל, והשנייה לתחום שלעיתים עדיין נראה קצת נסתר, אבל נדמה שקשור בעיקר ללב. ובכל זאת – בין המוח והרגשות קיים קשר הדוק, ואת זה ניתן לומר בזכות המדע ובזכות האנשים שחוקרים אותו במעבדת רגשות.
כן, יש דבר כזה מעבדת רגשות. נעם גולדווי, דוקטורנט במכון סגול לתפקודי המוח שמובילה פרופ' תלמה הנדלר, קם כל בוקר והולך אל המקום שבו עורכים ניסויים ומנסים למפות עוד ועוד את התחום המסתורי.
"עדיין אין תיאוריות שלמות שמגשרות בין המוח לחוויות רגשיות", הוא ממהר להסביר, אבל אנשי המדע ממשיכים לחפש אותן. לדעתו, הם גם ימצאו.
בימים אלה הוא חוקר את התפקיד של הגוף בחוויה הרגשית שלנו. "הפונקציה הראשונית של כל הארגון של המחשבה והתפיסה היא להיזהר ולהגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו", מסביר גולדווי בדרכו המדענית משהו. "כשאדם חש רעב, התחושה נועדה לספק מזון לגוף שלו. אנחנו מניחים שאותו הדבר קורה עם רגשות, כלומר שגם הרגשות עובדים בשירות הגוף שלנו".
בימים אלה, למשל, גולדווי והקולגות שלו מהמעבדה עורכים ניסוי מעניין בנושא: "אנחנו לוקחים אנשים שעברו חוויה רגשית קשה, פרידה, ונותנים להם תרופה שגורמת להם לחוויה של ניתוק מהגוף. ואז אנחנו בודקים אם יש קשר בין הניתוק שהם חווים מהגוף לבין איך שהם חווים חוויה רגשית לא נעימה – שזה לפגוש את בן הזוג לשעבר שלהם".
אתם מפגישים אותם עם האקסים? נשמע לא פשוט.
"לא פשוט אבל זה מאוד עוזר".
ומה זו התרופה שאתם נותנים?
"קטמין - זו תרופה פסיכואקטיבית שכבר נמצאת בשימוש פסיכיאטרי ואף אחד לא יודע איך היא עובדת, כלומר יש כל מיני השערות. היא לגמרי משנה את החוויה של הגוף, וגם יש לה אפקט מאוד יעיל על דיכאון. משתמשים בה גם לתופעות אחרות, מתכננים למשל להשתמש בה בעתיד לטיפול בפוסט-טראומה. אנחנו בודקים אם לחוויה הפסיכוטית הזו של ניתוק מהגוף יש השלכות על החוויה הרגשית של הנבדקים".
זוג נשוי נזכר בדייט הראשון שלו לפני כמה שנים. הוא שלח הודעה בוואטסאפ ואז בא על קטנוע, היא לבשה שמלה כחולה. הם התחילו בבירה וסיימו בים, בזריחה.
רגע, זו לא הייתה הודעה בפייסבוק? והוא בכלל הגיע ברגל, והיא לבשה גופייה לבנה. ובים הם נפגשו רק למחרת. לא? יכול להיות. אף אחד מהם לא משקר. לא במודע בכל מקרה. כל זיכרון הוא חי ומשתנה, ולשינויים הללו אחראים, בין היתר, גם הרגשות שלנו.
הרגש, מסביר גולדווי, יושב בצומת סואן של תהליכים שונים במוח שלנו ומשפיע עליהם באופנים שאנחנו לאו דווקא מודעים להם. אחד המושפעים הבולטים ביותר הוא הזיכרון שלנו. "כל זיכרון הוא בעצם איזשהו רישום של חוויה שקורית. בשלב הראשון אנחנו נזכור חוויה איך שאנחנו חווים אותה, ושנינו חווים אותה אחרת, דברים ניבטים מהמבט שלי ומהמבט שלך, אנחנו חושבים תוך כדי על דברים אחרים, וזה מאוד יכתיב לנו את הזיכרון. אנחנו מביאים איתנו את כל הזיכרונות שלנו לסיטואציה, וזה מכתיב למה אנחנו נהיה רגישים יותר. העבר באיזשהו מקום תמיד מכתיב את ההווה. את יותר רגישה לדברים מסוימים כי יש לך ההיסטוריה שלך, וזה מכתיב גם מה תקלטי בסיטואציה מסוימת".
התהליך הזה, לדבריו, הוא שלב "הקידוד", האנקודינג, השלב שבו הזיכרון נוצר ונכנס למגירה.
אבל לא רק האופן השונה שבו שני אנשים חווים אירוע זהה משפיע על הזיכרונות השונים שלהם ממנו, אלא גם האופן שבו הם ישלפו את הזיכרון מחדש מהמגירה. הזיכרון נוצר ונשמר כשהוא מקודד במוח שלנו עם כלל החושים שהופעלו יחד איתו. והחושים שלנו, שתמיד עובדים, מגרים אותו לצאת מחדש. ובכל פעם שהוא יוצא מחדש, הוא מקבל צבעים קצת שונים, בהתאם לחושים שהופעלו באותו הרגע. "כל פעם שזיכרון נשלף, הוא עובר איזושהי ריאקטיבציה – החייאה מחדש. כשאנחנו שולפים זיכרון הוא בהכרח משתנה, הוא מושפע ממה שקרה תוך כדי השליפה שלו".
דוגמה לכך היא מונח שכולנו מכירים היטב – פוסט-טראומה. "מדובר באירוע בסדר גודל משמעותי, וכנראה הזיכרון לא מקודד טוב", מסביר גולדווי. "האלמנטים הרגשיים שלו לא מופרדים מהאלמנטים התוכניים שלו בקידוד, ואז הרבה פעמים קשה לשלוף אותו ואנחנו עושים הרבה מאוד מאמצים כדי לא להיתקל באירוע הטראומטי. מסתבר שאחד הפתרונות הטובים ביותר הוא חשיפה לתוכן הטראומטי בסביבה שמאפשרת לאחסן אותו מחדש בצורה פחות מאיימת, ואז הסימפטומים משתפרים".
אז כל זמן שהזיכרון מאיים הוא משפיע, גם אם אתה מדחיק אותו?
"כן. הזיכרון אף פעם לא מאוחסן לגמרי בגלל הבעיה באחסנה – הוא ממשיך להיות חי ולגרום לפלאשבקים, למשל. השליפה שלו היא לא מודעת ומכווננת, הרבה פעמים נזרקים אליו. אחת מדרכי ההתמודדות הטובות ביותר היא לעבד אותו ולאחסן מחדש".
שיטת האחסון מחדש היא למעשה "ניקוי" של הזיכרון. "אני לא מוחק את הזיכרון, אלא אני מייצר זיכרון חדש שאולי משנה את הערך. נגיד שלקחתי עכבר והשמעתי לו צליל, ואז הכאבתי לו עם זרם חשמלי. ככל שאחזור על הפעולה יותר פעמים תיווצר התניה. הדרך להכחיד את ההתניה היא להשמיע את הצליל בלי לתת שוק. לאט-לאט הוא יבין שהצליל לא מנבא את השוק".
כלומר אפשר תמיד לשנות את הזיכרון? לא רק במצבי קיצון כמו פוסט-טראומה?
"לא בדיוק לשנות אלא להפוך לניטרלי. כמעט כל אירוע שאנחנו שולפים אנחנו מפעילים מחדש, והוא מייצג עבורנו סיכום של כל ההתנסויות שהיו לנו עד עכשיו. כלומר, הפעם השנייה של שליפת הזיכרון כוללת גם את הפעם הראשונה, הפעם השלישית תכלול את שתי הפעמים הקודמות וכן הלאה".
ככה בעצם נוצרות פנטזיות? מעמיסים על זיכרון תחושות?
"זו מחשבה מעניינת. אני למשל יכול להמשיך ללכת לבר שפעם אחת חוויתי בו חוויה ממש טובה, וכל פעם לפני היציאה אני עושה איזושהי סימולציה של מה שקרה אז, ומקווה שבגלל שהתנאים הסביבתיים דומים אז החוויה החיובית תחזור. זו תופעה של חוסר הכחדה – האירוע היה כל כך חזק, שגם החזרה לשם בלי החוויה החיובית לא מצליחה להכחיד את התחושה החיובית שלו".
אבל עם כל הכבוד לפנטזיות ולנוסטלגיה, פעמים רבות נדמה לנו שאנחנו מסוגלים לזכור בעיקר את הרע, את השלילי. התחושה הזו אולי אינה מדויקת, אבל גולדווי מסביר שהיא גם לא מופרכת ושיש לה גורם הישרדותי, לא פחות. "הזיכרון הוא סלקטיבי, אי אפשר לזכור הכול. אז המוח בנוי כך שנזכור את הסכנות, נזהה את השלילי. ככה בנוי האלגוריתם שלנו - לחפש את השלילי. אם האלגוריתם שלנו היה מכוון להתמקד רק בחיובי, היינו מתים ממש מהר".
בעידן שלנו כל דבר מצולם ועולה לרשת או לפחות לטלפון. חיוך מתוק של הילד, מנה מדהימה שאכלת, חוף שבו ביקרת או סתם סטורי על השפעת שחטפת.
התיעוד האינטנסיבי שלנו משפיע על איך שנקלוט את הזיכרונות, זה ישפיע על התהליך בעתיד?
"אני לא יודע באמת, אני לא יודע אם מישהו יודע באמת. אני חושב שלכולנו יש תחושה שככל שאתה פחות מתרגל משהו, אתה מאבד מיומנות. אפשר לראות את זה בניווט, אפשר לראות את זה בכך שאף אחד לא זוכר מספרי טלפון. אני לא מספיק מעודכן בספרות בשביל להבין אם זה באמת פוגע בפוטנציאל, אבל הרבה פעמים בתוך שטף המידע אנחנו נוטים לעשות סדר. יש לך הרבה תמונות מהחיים שלך, אבל זה לא משטיח לך את הכול, יש אירועים שאת זוכרת יותר מאחרים. המערכת שלנו מאוד מתרגלת, ואם יש סיטואציות רועשות מאוד אז אנחנו יודעים 'להתנקות'. אותו דבר עם זיכרון - אם לילד יש זיכרון מאוד חזק, הוא יתפוס יותר נפח מכל ה'רעש' הזה של התמונות".
השיחה על זיכרון ותיעוד מעלה את התהייה איך בעצם נראה כל התהליך הזה, שרגש קשור בו ומפעיל אותו. האם יש דמיון קל לסצנות של סרט האנימציה המתוק "הקול בראש", שבו חבורת רגשות מנהלת את אחסון הזיכרונות והתחושות שעולות מהם? למרבה הצער, ממש לא.
"זה סרט נהדר", מסכים גולדווי בחיוך, "אבל הוא מייצג תיאוריה מאוד ישנה של רגשות שלא הגיעה ממדעי המוח אלא מהבעות פנים דווקא, שאומרת שיש לנו רגשות בסיסיים כמו שמחה, פחד, גועל וכו', שנמצאים בראש שלנו. זה בכלל לא נכון. רגשות הם דבר מורכב מאוד שמשתמש כמעט בכל המשאבים שיש למוח שלנו. לא הכול נחווה כרגש מודע".
אבל בכל זאת יש שם משהו בסיסי, לא? יש למשל ילדים שנראים לך כאילו הם נולדים שמחים יותר ופחות, לא?
"זה עניין של טרמינולוגיה. חוקרים תמיד נוהגים לתאר דברים בשפה שהם מכירים, חלק ידברו על סקרנות ואחרים ידברו על אומץ ומוסר. מדען מוח שמתמחה בנוירוביולוגיה לא באמת מדבר במונחים של שמחה וכו', אלא על ציר של חיובי ושלילי, מעורר ולא מעורר. רשת של צירים שעליה אתה יכול להרכיב חוויה שתקרא לה שמחה או כעס, אבל בעצם אתה יכול לפרק את זה למרכיבים יותר גולמיים. הפערים השפתיים הם מה שמנציח את הנתק בין פסיכולוגיה לבין מדעי המוח, וקצת קשה לגשר. צריך לעבוד על זה".
אתה עובד במעבדת רגשות. זה שם שנשמע קצת מוזר, כי אנחנו נוטים להפריד במחשבה בין מדע לבין רגש. זה נדמה כמעט כמו תחום שלא אמור להיבדק במעבדה.
"זה תחום מרתק, אבל עדיין אין תיאוריות שלמות שמגשרות בין המוח לחוויות רגשיות".
מה, אין ממצאים מדעיים על זה?
"יש המון ממצאים. אין אזורים במוח שאחראים לרגשות מסוימים, ואנחנו יודעים כיום שכוחו של המוח הוא בחיבוריות שלו, אבל יש צמתים חשובים לתפקודים מסוימים. למשל האמיגדלה, שהיא אזור שתמיד היה מקושר מסורתית לרגש הפחד. אם תראי לילד ציור של פרצוף מפחיד וציור של פרצוף לא מפחיד, האמיגדלה שלו תופעל מול הציור המפחיד. כיום אנחנו יודעים שהאמיגדלה עושה הרבה דברים, אחד מהם זה לתת ערך לדברים בעולם, להגיד מה חשוב יותר ופחות. הרבה פעמים פרצוף מפחיד הוא חשוב יותר מפרצוף לא מפחיד. כלומר, התפיסה של האמיגדלה כיום היא מורכבת יותר. אז יש המון ממצאים, מה שחסר עדיין זו תיאוריה. בגלל זה הרבה פעמים יש פערים משמעותיים".
אתה חושב שיום יבוא ותמפו את הכול?
"אני חושב שכן. אני בטוח שכן, אבל אני גם בדעת מיעוט. אני חושב שהיות שאין כאן שום קסם, המוח והגוף הם מה שמייצר את החוויות שלנו, אנחנו בסוף נבין איך זה קורה. זה לא יהיה פשוט, אנחנו מגיעים להרבה מבואות סתומים, אבל יש הרבה אנשים חכמים שעובדים על זה. כבר פתרנו דברים מסובכים. כיום יש עדיין מרחק בין החוויות לבין מדעי המוח - זה בגלל שעוד חסרים חיבורים מחשבתיים בין הביולוגיה המולוקולרית לבין החוויה שלנו כבני אדם, אבל לא יכול להיות שזה לא יבוא, כי בסוף הכול הוא חומר".
