הקשר בין השריפות באוסטרליה להצפות בישראל
משבר האקלים לא אחראי על שיטפונות, לא על שריפות, לא על גלי חום ולא על בצורות, אבל הוא כן משפיע על ההיקף והחומרה של תופעות אלו. ישראל ואוסטרליה הן רק שתי דוגמאות על הגלובוס
לכאורה אלו שני אסונות אקלים שאין בהם כל קשר. מצד אחד, שריפות חסרות תקדים במימדים שלהן באוסטרליה, כשעד כה שטח השווה לארבע פעמים ישראל עלה בלהבות - עם עשרות הרוגים, אלפי בתים אבודים וכחצי מיליארד בעלי חיים שנשרפו למוות. מצד שני, שיטפונות עזים בישראל, בתל אביב, בחיפה ובערי הצפון אשר גרמו למותם של חמישה בני אדם בשבוע אחד והסבו נזק עצום לרכוש.
אבל יש קשר בין השניים. קשר מובהק. קשר שצריך להסביר אותו כי במובן מסוים, הוא נוגד את ההיגיון. קשר שאם לא נבין אותו נמצא את עצמנו במצב שבו לא נזכור את האסונות האלה בשל אסונות אחרים אשר בפתח - חמורים פי כמה. הקשר הוא משבר האקלים.
משבר האקלים לא אחראי על שיטפונות, לא על שריפות, לא על גלי חום ולא על בצורות, אבל הוא כן משפיע על ההיקף והחומרה של תופעות אלו. באוסטרליה יש שריפות כל שנה. אז מה השתנה עכשיו? כמות הגשמים באזורים מוכי האסון הייתה נמוכה ב-50% מהממוצע ובחלק מהמקומות, חודשים ינואר עד אוגוסט 2019 היו היבשים ביותר שנמדדו אי פעם. מגמות ארוכות השנים באוסטרליה מצביעות על עלייה בטמפרטורות ובתדירות של גלי החום והיובש. המגמות דומות למה שמתרחש בהרבה מקומות בעולם, כמו למשל בקליפורניה ובישראל.
אצלנו בישראל, הדו"ח האחרון של השירות המטאורולוגי מצביע בבירור על מגמות חמורות של משבר האקלים בעשורים האחרונים. ישנה עלייה מתמדת במידות החום, בתדירות גלי החום אך גם שינוי בדפוסי הגשמים, כשהמגמה היא פיחות בכמויות המשקעים לצד יותר אירועים של גשם קיצוני.
למרות שהשטפונות הפוקדים את ישראל נראים לא קשורים לבצורת החמורה שבה אנו שרויים מזה שנים ועל אחת כמה וכמה לשריפות הענק באוסטרליה, מדובר למעשה בפנים שונות של אותו המשבר - אוסטרליה וישראל זה סיפור אחד. שני דיוקנים מצמררים של משבר שאת חומרתו, הציבור מבין הרבה יותר טוב מהפוליטיקאים. זהו קשר נוסף בין אוסטרליה לבין ישראל בנושא. דרג מקבלי ההחלטות שלנו ושלהם נמצא במצב של הכחשת משבר האקלים. לאו דווקא הכחשה של התופעה המדעית של השפעת האדם על האקלים (על ידי שריפת דלק או כריתת יערות) אלא אולי חמור מכך: הם מתכחשים לחומרת המצב וליכולת שלנו לפעול בנידון.
הדבר החמור ביותר המשותף בין הממשלה באוסטרליה ובישראל (ולמעשה בעוד מקומות רבים אחרים) הוא לעשות ב"כאילו". להכיר במשבר ולדבר עליו גבוה גבוה אבל בפועל לעשות ההיפך. כך באוסטרליה הקרן לטיפול בנזקי השריפות עומדת על שני מיליארד דולרים אוסטרלים. כשהתמיכות השנתיות בתעשיית הדלקים הפוסילים, הגורם המרכזי למשבר האקלים, עומדת על… 42 מילארד דולרים אוסטרלים.
בישראל, עיריית תל אביב מאשימה את "משבר האקלים" בשטפונות ולא נערכת בהתאם והשר שטייניץ מאשים את האקלים במחסור במים במשק, אבל במקביל משרד האנרגיה נמנע מלהחייב להגיע ל-100% או לפחות להציב יעד שאפתני של מעבר לאנרגיה מתחדשת ומקדם חיפושי גז והפקת נפט מפצלי שמן, וכולם ממשיכים להזניח תשתיות ולבנות כאילו אין גלי חום ואין שיטפונות. זו הפקרות.
האסונות שפוקדים שני מקומות מרוחקים אחד מהשני בגלובוס מזמינים אותנו להתעלות לגודל השעה ולהפוך את הטיפול במשבר האקלים לנושא ליבה, לסוגיית יסוד, בכל מערכת פוליטית. הצעד הראשון הנדרש זו הכרה והכרזה על מצב חירום אקלימי. הצעד השני הוא קידום מדיניות בשני תחומים: בהתאמת החיים שלנו למשבר שכבר נמצא איתנו וצפוי להמשיך ולהכות בנו ביתר שאת בשנים הבאות - זה כולל בנייה מאופסת אנרגיה כדי לא לסבול מגלי חום, ושינוי צורת התכנון של ערים כדי למנוע הפיכתם לאיי חום או לאיי גשם ולטפל בתוצרי ההצפות; התחום השני, שדורש לא מעט אומץ פוליטי, הוא לצמצם את פליטות גזי החממה ולוותר על משאבים שבמהרה הופכים לנטל עצום: אוסטרליה צריכה לוותר על מעמדה כמעצמת פחם וישראל צריכה לוותר על שאיפתה להיות מעצמת גז.
ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל
לפנייה לכתב/ת 
