הביקורת הצבועה של השמאל על רפי פרץ
דבריו של שר החינוך אכן מקוממים, רק שקצת מוזר לשמוע זאת ממי שמעוניינים להקים ממשלה עם מוסלמים וחרדים שדעותיהם קיצוניות יותר
אחת לכמה חודשים מתבצע טקס בישראל: מחנך מן הציונות הדתית פולט את השקפתו המעוותת על החיים החילוניים, בדרך כלל על להט"בים או פמיניזם, וראשי מפלגות השמאל מגיבים בפאניקה מוסרית, מסמנים את התבטאותו ואת ממשלתו כעדות לנדכאות התרבותית הנוראית שאליה הגענו. "אלה מנהיגינו המשפיעים על עתיד ילדינו, על ערכינו ועל הצביון שלנו?", הם מדקלמים בתדהמה מוצדקת, שהרי עמדות מהסוג שהביע השר רפי פרץ ביום שישי ב"ידיעות אחרונות" לא רק מלמדות על בערות, אלא בעיקר גורמות נזק עצום לרבים ורבות בקהילתו שלו, שם לדבריו יש משמעות מעצבת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אבל קיימת גם מידה רבה של צביעות, או לכל הפחות התכחשות, במקהלת הגינויים, קל וחומר כשהיא מגיעה מהשמאל. הרי אם תעלה כאן יום אחד ממשלת שמאל לשלטון - לא כזאת ש"יש בה שמאל", לא ממשלה ש"שותפה בה מפלגת שמאל" - אלא ממשלת שמאל אמיתית, היא בהכרח תכיל בתוכה מפלגות חרדיות ו/או ערביות.
ראוי להבהיר למה הכוונה: ממשלה נאורה לכאורה, כזו שתחזיר עטרה ליושנה, שלא תאפשר עוד בערות מסוגו של הרב רפי, שתשיב את השפיות לספרי החינוך, לתרבות, לשיח הציבורי, לתקשורת, למרחב הנורמטיבי – היא ממשלה שתוכל לעשות זאת, לכל היותר, ביחס לזרם הממלכתי-חילוני, זה שגם עתה לא מושפע מדבריו המופרכים של שר החינוך רפי פרץ.
את יתר המרחבים הקהילתיים של מדינת ישראל – הערביים והחרדיים – ניתן לזהות בהכללה גסה וסטיגמטית, על פי כל הנתונים שבידיי ובידי יתר הסוציולוגים במדינה, כשמרנים, דכאניים ופטריארכליים לא פחות, ולמען האמת הרבה יותר, מאשר המתרחש במרחבי הציונות הדתית, החשופה פי כמה להשפעות הפמיניזם והרב-תרבותיות (אף שמן הסתם עוד יש הרבה מה לעשות שם).
לפני שש שנים חצתה מדינת ישראל את הרף שבו 50% מתלמידי כיתות א' נמצאים מחוץ לזרמי החינוך הממלכתי-כללי או הממלכתי-דתי. האם ממשלת שמאל עתידית, זאת שחבריה כל כך הזדעזעו מדברי פרץ, יתחייבו לפרק את האולפנות לבנות ואת הישיבות בבני ברק ובמאה שערים? את בתי הספר הנפרדים לבנים ולבנות של התנועה האסלאמית בלקייה או בקלנסווה? יש להם מושג מה מלמדים שם? מי מלמד שם? האם יפעלו בראש ובראשונה נגד פוליגמיה, ויתנו בכך את כניסת הרשימה המשותפת לממשלה?
האם הם יילחמו בראש חוצות בזרמי החינוך הנפרדים, המובילים לכך שיותר ממחצית מילדי ישראל לומדים כעת, בשניות אלו ממש, לא רק תכני לימוד חסרי פשר לעולם התעסוקה, לא רק נורמות וערכים החותרים תחת הציונות (מחד) או החוק והמשפט (מאידך), אלא גם תופסים את האישה, ההומו והלסבית כדרך שהרב רפי לא היה מעז לתאר, וכל זאת בכספי המדינה ובחוקיה?
שלא לדבר על בתי המשפט השונים (שרעיים, בית הדין של העדה החרדית, בית הדין הרבני), הפועלים ברשות ובסמכות, ובהם יכולה אישה למצוא עצמה - בדמוקרטיה הישראלית המהוללת - במצבים שונים באופן חוקי לחלוטין בכל אחד מהם?
העליהום על דברי רפי פרץ, ראוי ומוצדק ככל שיהיה, עדיין לא מכסה על הצורך העצום של החברה הישראלית בכלל ושל מחנה השמאל בפרט להתכנס ולחשוב כיצד ניתן לקדם את ערכיו כאשר עמיתיו הפוטנציאליים הבלעדיים לשלטון עתידי הם מנהיגי שתי קהילות שתופסות את הלהט"ביות, הפמיניזם ויתר מרכיבי המודרניות, באופן חשוך ונבער.
- פרופ' אודי לבל מבית הספר לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
