דיל בצוואה: הבן ירש בית, אמו חסכה מס שבח

הבן ביקש תחילה לרכוש את הנכס, אך העסקה בוטלה על מנת להימנע מתשלום מס. אחרי שהאם הורישה לו את הבית התעורר מאבק משפטי

עו"ד רז לבנת | פסקדיןפורסם: 15.01.20 , 21:23

בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל לאחרונה את ערעורו של יורש נגד שלוש אחיותיו בנוגע לירושת אמם המנוחה, וקבע כי צוואה שערכה ב-1995 – ובמסגרתה הוא קיבל בית שהיה בבעלותה - תקוים במקום צוואה מ-1988, שממנה הודר לחלוטין.

האם הייתה בעלת מגרש בשטח 796 מ"ר ועליו בית ביישוב ששמו לא הותר לפרסום. ב-1986 הלך אב המשפחה לעולמו והאם נישאה בשנית ועזבה ליישוב אחר. בנה (המערער) ובני משפחתו עברו לגור בבית. במשך השנים האם ערכה כמה צוואות, ששתיים מהן עמדו במוקד הדיון: אחת מ-1988, שבה הורישה את כל עיזבונה לשלוש בנותיה, וצוואה מ-1995 שבה ציוותה את בית המגורים לבנה בלבד ואת יתר רכושה הורתה לחלק שווה בשווה בין כל יורשיה (כולל אח נוסף).

דיני משפחה

למרות הסכם ממון - אלמנה תקבל חצי מהדירה

עו"ד אורי צפת | פסקדין

מסמך שעליו חתם המנוח לא הוכר כ"צוואה", ולכו לאחר מותו של בעל עבר הנכס לעיזבון. משכך, אלמנתו תירש חלק ממנו בהיותה אחת היורשות

למרות הסכם ממון - אלמנה תקבל חצי מהדירה

ברקע היו גם שתי "עסקאות" בין הבן לאמו. האחת – עסקת מכר שלפיה הוא ירכוש ממנה את בית המגורים. העסקה כמעט יצאה אל הפועל והבן אף שילם את כסף, אך כשנוכחו לדעת מה גובה מס השבח שתיאלץ האם לשלם על העסקה, החליטו לבטלה. במקומה, הם ביצעו עסקה אחרת שבמסגרת סיכמו כי בתמורה לסכום ששילם, האם תצווה לו את הבית – כפי שאכן עשתה ב-1995.

ב-2012 הלכה האם לעולמה והמחלוקת בין האחים התגלגלה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, שהוציא צו לקיום הצוואה מ-1988, ופסק שהצוואה מ-1995 בטלה. נקבע כי מכיוון שהבן ואמו ערכו הסכם שלפיו יירש את הבית בתמורה לכסף – בעוד שבצוואה קודמת הודר מהירושה – הרי שמדובר ב"עסקה בירושה עתידה", שאסורה לפי החוק. עוד נקבע כי הצוואה המאוחרת פסולה גם בשל השפעה בלתי הוגנת שלו על האם.

אולם כאמור, לאחרונה התקבל ערעורו של הבן לבית המשפט המחוזי. השופט סארי ג'יוסי הגיע למסקנה שיש לקיים את הצוואה מ-1995, לאחר ששוכנע כי "בנסיבות המתוארות לא היה פסול בעריכתה גם אם נעשתה לצורך מימוש עסקת המכר שלא הושלמה".

השופט סבר שהתחייבות האם להעביר לבנה את חלקה בבית, לא הופכת את הצוואה לבטלה. זאת לאור האפשרות שהייתה לה לשנות את הצוואה אילו רצתה בכך. "כל עוד נערכה הצוואה מרצונה החופשי של המנוחה – היא תהא כשרה", כתב. במילים אחרות, העסקה לא יכולה להקנות למערער מעמד של יורש, אבל הוא יכול לזכות בבית מכוח הוראה בצוואה.

בכל הקשור להשפעה בלתי הוגנת, השופט סבר שבית המשפט למשפחה בחן את הדברים באופן צר מדי כשהתבסס על העובדה שהאם קיבלה כספים מבנה, ולכן "הרגישה חובה" לערוך את הצוואה.

לעומת זאת, השופט ג'יוסי בחן בהרחבה את מידת עצמאותה של המנוחה וטיב הקשר שלה עם המערער והגיע למסקנה שלא הייתה השפעה כזאת, מה גם שבחלוף השנים המנוחה יכלה לשנות את צוואתה ולא עשתה זאת. הוא הפנה לעדות עורך הדין שערך את הצוואה, וסיפר שהמנוחה "ידעה בדיוק מה שהיא עושה".

לפסיקתו הוסיף השופט שיקולים נוספים, בהם העובדה שחלק מהאחים הודו שקיבלו מהמערער תשלום עבור הסכמתם להעברת חלקם בבית, וכן העובדה שלאורך שנים רבות אף אחד מהם לא תבע את פינויו מהבית – מה שמחזק את המסקנה שראו את הנכס כשייך לו. השופטים חננאל שרעבי ואספרנצה אלון הצטרפו לפסק הדין.