מסביב יהום הסער, חוץ מאשר אצל יאיר לפיד
בזמן שנתניהו מנהל את קרב חייו, הימין מתקוטט בנגמ"ש והשמאל מנסה לשרוד, בכחול לבן שקט. וזה הודות לפוליטיקאי המתבגר של השנה
עזבו את סערות גדי יברקן ויצחק אילן. במקרה הראשון נהגו בני גנץ ובוגי יעלון כמצופה - בלי מצמוץ ושיהיה בהצלחה. אבל מעבר לכך, בזמן שבנימין נתניהו נלחם על עתידו, השמאל מנהל קרב הישרדות והימין אחראי לפארסה מביכה, בכחול לבן שומרים על שקט ורוגע יחסי, וחלק נכבד ממנו אפשר לייחס ליאיר לפיד. מרגע שוויתר על הרוטציה, כל רעשי הרקע המפלגה הפכו מינוריים. ויותר מכך: השנה החולפת הייתה אולי המשמעותית ביותר בקריירה הפוליטית שלו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כשהייתי לוחשת במפלגת העבודה "תשמעו, אני אוהבת את לפיד, הוא עושה משהו נכון", נשמעו נחרות בוז בדציבלים של אזעקת חירום. מה לנו בתנועת העבודה, אמרו בהתנשאות, ולקפיטליסט הזה שאינו חד-משמעי ביחס לפתרון הסכסוך, שהוא נגד שוברים שתיקה ושעשה ברית אחים עם נפתלי בנט ב-2013. ובכלל, הוסיפו, מה זה המרכז הפוליטי הזה שהוא מדבר עליו.
ואני הייתי משיבה בשקט שיש סיבה שהוא היכה אותנו שוק על ירך עם 19 המנדטים ב-2013, ושגם 11 המנדטים שאליהם ירד ב-2015 לא שברו ריפו את ידיו, אלא עודדו אותו לחפש את הדרך להעצים את כוחו.
השנה החולפת הייתה שנת ההתבגרות הפוליטית הכי משמעותית שלו. בשנים שקדמו לה היה ברור שהסיכוי למהלך פוליטי דרמטי מותנה בחיבורים בגוש. כל עוד בוז'י הרצוג היה בתמונה עם ציפי לבני היה לזה סיכוי מסוים, אבל ברגע שהוחלפו באבי גבאי נסתם הגולל אפילו על הידברות מנומסת בין הצדדים. בין השניים האלה לא היה גרם כימיה מהשנייה הראשונה. יש לזה הסבר אבל זה לטור אחר לגמרי.
בינתיים, בשנים שבהן מפלגת העבודה הייתה הגדולה באופוזיציה, יש עתיד הייתה פעלתנית בוועדות הכנסת. האחווה בין ח"כים שאינם תחת פחד פריימריז מתמיד הייתה מעוררת קנאה. הסיעה ופעילות השטח שלהם תססו מהסיבות הנכונות, בעוד אצלנו הכול תסס מהסיבות הלא נכונות ובדרך להחמצה גמורה. לפיד תזמר את הנגנים והם הגיבו.
בסוף בני גנץ קפץ למים, טלטל את המחנה ולפיד היה חייב להחליט. הוא הבין שהסיכוי האמיתי לבניית מרכז פוליטי איתן הוא בחיבור של יש עתיד וחוסן לישראל. יעלון הוא מנהיג ראוי ומשמעותי, אבל את הכוח והאנרגיה הפוליטיים הביאה הקבוצה שבנה לפיד לאורך השנים שלו בפוליטיקה. קבוצה רעננה ונחושה שהתאהבה בו ונהתה אחריו. היו כאלה שעזבו, כולל ח"כים, אבל ככה זה. אי אפשר להיות מנהיג פוליטי ושאף אחד לא יכעס עליך.
לפיד ידע שלחיבור עם גנץ יש מחיר, אבל הוא ניצל את הרגע המכונן הזה והם יצאו לדרך. זה גם היה הרגע שבו גבי אשכנזי החליט לעמוד בהתחייבותו ולהיות "הגרוש ללירה". היה משהו מעניין באופן בו הם נאספו יחד.
והייתה שם גם הרוטציה.
הייתי חלק מקמפיין המחנה הציוני ב-2015 שנבנה על ההצהרה בדבר רוטציה בין הרצוג ללבני. כבר אי אפשר להכחיש: זה הפריע לחלק מהבוחרים וייתכן שגרם להפסד קטן של מנדטים. בסופו של דבר גם לפיד ויתר ומשך את השטיח מתחת לקמפיין הביביסטי ש"בגלל לפיד אין אחדות". גם אם יכול היה לעשות את זה קודם, העיתוי היה טוב: בזמן המלצות הנשיא, כשלכאורה עוד ניתן היה למנוע את הבחירות.
אינספור דאחקות הריצו על האיש, על דברים והיפוכם שאמר ועל שגיאות עובדתיות שבהן נפל. חלק בטח נכונות. אז מה. יש משהו באיש שמעורר את חיבתם של האנשים. ואל תזלזלו בה, בחיבה, יש בה הרבה כח.
אבל יותר מכך, לפיד הבין וקרא היטב את מחשבותיו של הישראלי, איש המרכז, והבין לליבו. המרכז האידאולוגי הוא הרעיון המארגן בכחול לבן. לפיד זיהה היטב את הצורך של המצביעים.
גילוי נאות, הוא בכל זאת כתב את השיר המפורסם שהפך את סבתא שלי שרה שטרן לסלב, "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר". הצעיר בשחור שינקינאי שישב ליד הדלפק התבגר ושילם מחירים בחיים הפוליטיים כדי לנוע קדימה. אז בטוויטר ימשיכו להטריל אותו, אבל בעולם האמיתי הוא יודע מה הוא עושה. זה יהיה מורכב, אבל יש משהו ביכולות הרגשיות שלו ושל גנץ, לשים יד בוטחת זה על כתפו של זה ולהתחבק, שמייצר תחושה של עתיד.
- איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
