דלת סגורה אחת יותר מדי
"בזמן האחרון אני כבר לא הסמרטוט שהוא מכיר וזה עיצבן אותו. מאוד. 'נשבע לך, אם את מתקרבת לדלת אני גומר אותך!"'. מיטלי כהן (שם בדוי), היא ילדה שגדלה עם אב מכה והפכה לאשה מוכה. לפניכם קטעים מיומנים שכתבה בזמנים שונים בחייה
הוא בבית.
"אבא? אבא תפתח זאת אני", דפקתי על הדלת.
"אין כניסה לילדות כמוך. תישארי בחוץ".
"מה? למה? אבל זה הבית שלי ואני גם צמאה. תפתח לי", נעלבתי וכמעט התחננתי.
"תשתי מהבקבוק שלך. זה לא הבית שלך יותר".
המילים האלה שיתקו אותי. הורדתי את הילקוט מהגב והתיישבתי על הרצפה צמוד לדלת.
- לטור הקודם: "אם אגיד לאמא, הוא ירביץ לה שוב. אשתוק"
הילקוט רטוב, כל הבגדים שלי מים, שכחתי לקחת מעיל היום, ודווקא היום הוא החליט לעשות לי דווקא, בגלל שלפני כמה ימים הגנתי על אמא מהמכות שלו.
היום סיימתי מוקדם, ככה זה בכיתה א', רוב השבוע אנחנו מסיימים מוקדם. אחי רפי בטח מסיים יותר מאוחר, ואמא עובדת עד חמש לפחות, מה אני אעשה עד אז?
אחרי חצי שעה בערך, קמתי שוב: "אבא בבקשה תפתח לי, קר לי ואני צמאה".
"תשתי מהבקבוק שלך אמרתי לך!!" הוא שאג.
"שתיתי, אבל נגמרו לי המים, וקר לי פה" התחלתי לבכות.
"אז תמותי שם, או שתלכי לחפש לך בית אחר שיקבל ילדות רעות כמוך!"
אין לי בית יותר. לאן אני אלך עכשיו?
התיישבתי שוב על הרצפה. ניראה לי שמתישהו נרדמתי ככה.
העיקר שלא להרגיש כלום.
רק יום אחד עבר מאז שהצלחתי קצת לקום מהמיטה, עם הגב החצי שבור שלי, והלכתי למשרדים האלה, איפה שלפעמים דיברנו שם עם אישה אחת על מה שקורה בבית.
סיפרתי לכולם שם מה אבא עשה לי וכמה הוא מרביץ לאמא ולכולנו. בערב כשהוא חזר הוא הרביץ לי על זה. לא יודעת למה הם הלשינו עליי, רציתי שיעזרו לנו.
ישבתי בכיתה היום וכאב לי עדיין בגב, אז החלטתי להבריז, לא אכפת לי מהלימודים האלה.
אני בכיתה ג'2 והמחנכת גם ככה חולה, אז אף אחד לא ידע שהלכתי.
רציתי ללכת הביתה ולנוח, להספיק לנוח גם לפני שאבא יבוא, ואולי יהיה עוד יום בלאגן... לקחתי את התיק וברחתי דרך הסורגים בגדר.
ניסיתי לפתוח את הדלת אבל משהו היה תקוע שם.
יש רעש של משחק כדורגל מהבית.
הוא בבית. דפקתי.
הדלת נפתחה "מה את עושה פה?"
"אנ..אני.. סיימתי מוקדם", שיקרתי.
"יופי, אז יש לך מספיק זמן לחפש בית אחר"
הוא טרק את הדלת, ישר בפנים.
זה כאב. אבל למדתי כבר להתעלם מכאבים. חוץ מזה שהגב כאב לי יותר.
"אבא אני לא אעשה את זה יותר, תפתח לי אני רוצה לנוח"
"מה לא תעשי?"
"אני לא אלך למשרדים יותר להגיד להם", דיקלמתי את מה שהוא רוצה לשמוע
"תישארי עוד קצת בחוץ ואז אני אחליט".
לא יודעת כמה זמן לקח עד שהוא החליט ונתן לי להיכנס כי נרדמתי בישיבה במדרגות.
הוא החליט שהטיפול שאני הולכת אליו בכל שבוע ביום הזה, הוא מקום שעושה לי "שטיפות מוח" לעזוב אותו.
בזמן האחרון אני כבר לא הסמרטוט שהוא מכיר וזה עיצבן אותו. מאוד.
"נשבע לך אם את מתקרבת לדלת אני גומר אותך!"
הוא הוציא את המפתח שהיה בדלת ושם אותו בכיס שלו.
"איפה המפתח שלך?" הוא צרח עליי, לא עניתי.
הוא תפס את התיק שלי והתחיל לחפש בטירוף בכל כיס שיש בו.
"די, תן לי לצאת אני מאחרת", ניסיתי להישמע הכי לא לחוצה ולא מפחדת שיכולתי.
"תמותי את, וזאת שמטפלת בך. שטן. מחריבת בתים. היא בטח לא דתיה הא? אף אחת שם לא דתיה בטח. ואת סומכת עליה?? מי יעזור לך אם לא בעלך מי?? יום אחד היא תזרוק אותך וניראה למי תבואי. מטומטמת".
הוא המשיך לחפש. בדרך הוא גם בעט בכל דבר אפשרי. נס שהילדים לא פה עכשיו.
בסוף הוא גם מצא. אין לי איך לצאת מהבית עכשיו.
אין מצב שאני מפסידה טיפול. אין מצב. אני חייבת להגיע לשם, חייבת לאסוף עוד קצת כוחות ואומץ כדי להציל את עצמי ואת הילדים מפה.
הוא הסתובב בבית מחוייך ומרוצה מעצמו, "עכשיו ניראה אותך, מה תעשי".
מה אני עושה עכשיו? הסתכלתי מסביב, המרפסת.
כשהוא הלך לכיוון החדרים רצתי למרפסת. זרקתי את התיק שלי למרפסת של השכנים מתחת, בדיקת נוכחות שכזאת... אף אחד לא יצא. קפצתי.
זרקתי את התיק לרחוב וקפצתי אחריו. עברתי בין הבניינים בחצי ריצה וחצי הליכה מהירה והגעתי לתחנת אוטובוס ומשם לטיפול. כל הגוף כאב לי ובקושי הצלחתי לשבת.
"את יכולה לקום רגע?" שאלתי את לילך המטפלת, והיא, שכבר מכירה אותי ואת השפה הרגשית שאין לי עדיין ואני מנסה ללמוד, קמה וחיבקה.
חיבוק שאיחה כמעט את כל השברים שבי. אבל לא סיפרתי לה עדיין כלום ממה שקורה בבית. זה לקח עוד זמן עד שהצלחתי לשתף...
לא מזמן ננעלתי שוב מחוץ לבית שלי.
מחוץ למקום שהיה לי בית. והיה לי גם דרך.
לא על ידי אבא שלי
גם לא על ידי בעלי
אלא על ידי המקום שהיה לי בית.
זה שתמיד ראיתי בו מן בית אומנה כזה, שעוזר לי להבריא את הכנפיים המרוטות והפצועות שלי כדי שאוכל ללמוד לעוף.
זה שנתן לי מטפלת מופלאה שלקח לי כמה שנים להתחיל להאמין לה שתהיה שם עד שאעמוד על הרגליים ואוכל ללכת לבד.
זו שאמרה לי בכל פעם שרציתי להתייאש, שאם אלך איתה את כל הדרך, אראה בסוף שהיה בשביל מה.
זו ששכנעה אותי לקום ולברוח עם הילדים מהבעל, ושמגיעים לי חיים טובים יותר. זו שהתחילה ללמד אותי להכיר ולאהוב את עצמי.
.JPG "\"וכמה אירוני זה לעמוד מול דלת נעולה של \"מרכז לאלימות במשפחה\" ולהיזכר בכל הפעמים שנשארתי מול דלת נעולה, בגלל אלימות במשפחה\" (צילום: shutterstock)")
והכל צף לי עכשיו: כל הזכרונות שהדחקתי, המון דברים שלא זכרתי שקרו בכלל, וגם אלו שלא הצלחתי להדחיק אף פעם.
לקח לי כמה שבועות לכתוב את הטקסט המדמם הזה. מול דלת נעולה של מקום שחשבתי שיעזור לי לבנות בית בתוכי, בית כמו שאף פעם לא היה לי.
וכמה אירוני זה לעמוד מול דלת נעולה של "מרכז לאלימות במשפחה" ולהיזכר בכל הפעמים שנשארתי מול דלת נעולה, בגלל אלימות במשפחה. בכל התופת שעברתי מילדות והגעתי לפה כדי לטפל. אבל לצערי, בגלל שיצאתי משם, כבר לא מוכנים לטפל בי.
לפנייה לכתב/ת 
