התרגיל שעוזר לשחרר את הפחד מכישלון

זה היה ביום שישי בבוקר. הגענו לפארק לסדנה שאמורה לגבש אותנו. היינו קבוצה של שלושים אנשים. המדריך העמיד אותנו במעגל מסביב לחבל, ואמר שאנחנו עומדים לשחק את המשחק "ים-יבשה", כשמחוץ לחבל זו היבשה ובפנים זה הים. התוספת היחידה למשחק הרגיל הייתה שצריך לציית להוראות רק אם הוא אומר "חגי אמר".

כלומר, אם חגי אומר "חגי אמר ים" צריך לקפוץ לצד של הים, ואם הוא אומר "חגי אמר יבשה" צריך לקפוץ לצד של היבשה אבל אם הוא רק אומר "ים" או "יבשה" או "להחליף מקומות" או "למחוא כפיים" לא עושים כלום. נשמע פשוט אבל במציאות מכשיל בטירוף. התחלנו לתרגל כשכל פעם עוד ועוד אנשים טעו.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

בשלב מסוים גם אני כמעט טעיתי. למה כמעט? כי לא נעים לי להגיד שטעיתי. הוא אמר: "חגי אמר שכל מי שעדיין לא נפסל ירים את יד ימין", ואחרי שהרמתי אותה בגאווה הוא אמר "ועכשיו תנופפו בה" - וכמובן שמרוב התלהבות התחלתי לנופף. שתי שניות אחר כך הבנתי שהוא לא אמר "חגי אמר" ואיך שהבנתי מיד קפאתי, הסתכלתי לכל הצדדים לגלות שאף אחד לא ראה והמשכתי כאילו אני שחקנית מעולה.

רק לא לטעות (צילום: shutterstock)

את המקום הזה, שמסתיר את קלקלתי, אני מכירה לפחות חמישים שנה. מהרגע שהבנתי שקלקלתי גוררת עונשים או צעקות או מבטים מצמיתים או צביטות ארוכת באוזן - הבנתי שממש עדיף שלא יהיו לי קלקלות. אבל מכיוון שהעניין הזה שלא יהיו לי קלקלות לא בדיוק הסתייע, גמלתי בליבי שאין מצב שיתפסו אותי בקלקלתי.

הפכתי למומחית בתחומי, אני חושבת שאין טעות שהודיתי בה בפני הוריי, אלא אם כן הגענו לרגע הנורא מכל שבו הם ממילא גילו ואז כבר לא הייתה ברירה. לכן, כשהתחלתי לנופף והבנתי שנפסלתי, האינסטינקטים החייתיים פעלו, מיד וידאתי שאף אחד לא ראה, ונשארתי עם היד קפואה. חגי המשיך במשחק, ואחרי עוד כמה דקות של תרגול, הוא אמר: "לפני שמתחילים בואו נחליט מה עושים למי שנפסל".

קראו עוד:

הדבר החם הבא: ילד שנכשל

החלק של ההורים בביטחון העצמי של הילדים

רוצים שהילדים יהיו מאושרים? באמת?

מיכל אמרה: "נותנים לו לעמוד על רגל אחת דקה שלמה", ליאור אמרה: "הוא צריך להסתובב עם הגב למעגל". יוסי אמר: "הוא צריך להביא לכולם מים". גם אני ניסיתי למצוא עונש יצירתי, אבל אז חגי אמר: "זה מה שלימדו אותנו, שמי שטועה צריך לקבל עונש. אני אומר: בואו ננסה הפוך, במקום עונש, כל מי שטועה יעבור בריקוד ניצחון לצד השני של המעגל וכולם יריעו לו וימחאו כפיים".

בום. כמה פשוט, ככה גאוני. ברור שבתוך הראש שלי ישר קפצו כל האמונות והקולות עליהם גדלתי: ככה זה לא יעבוד, כי רק כשנותנים לנו עונש וכואב לנו, אנחנו זוכרים לא לעשות יותר את המעשה הנורא שעשינו - וכל זה נחמד למשחק אבל לא יתפוס במבחן המציאות. ואז שמעתי את חגי אומר: "חגי אמר ים", והתחלתי לקפוץ ביחד עם כולם.

ללמוד להיכשל

בבית ספר להורים של אדלר לא מדברים על עונשים. מדברים על תוצאות הגיוניות. אמא של תומאס אלווה אדיסון, אמרה לו שאם הוא לא ילמד להיכשל הוא גם לא ילמד להצליח, ולכל כישלון שלו נתנה שם של הצלחה. בספר משלי לעומת זאת כתוב "חוסך שבטו שונא בנו". אני לא מתיימרת להיות אורים ותומים אבל ברור לי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהפחדות ועונשים.

כשחזרתי בערב הביתה מצאתי את הבן שלי עומד ומבשל לעצמו פסטה. "אתה רוצה עזרה?" שאלתי אותו, "כן", ענה. "את יכולה להוציא לי בבקשה ביצה?" רק שבמקום להוציא לו ביצה, אמרתי לו: "אבל את הפסטה הזאת עושים בלי ביצה", ולפני שסיימתי לומר את המילה ביצה הוא התעצבן ואמר: "שאלת אם אני רוצה עזרה ובמקום לעזור לי את סתם מתערבת בדברים שאת לא מבינה".

מה הקשר לביצה?(צילום: shutterstock)

הרגשתי איך אני מתכווצת, האינסטינקט הראשון שלי היה ללכת משם בהפגנתיות או להסביר לו בתקיפות שגם זאת עזרה, שאני מנסה לגרום לו לא להרוס את הפסטה שלו, ובכלל למה הוא צריך לדבר ככה. אבל במקום זה שמעתי את עצמי אומרת: "וואלה, צודק. שאלתי אם אתה צריך עזרה, ביקשת ביצה ואני התחלתי להטיף לך", ובלי להוסיף דבר הסתובבתי ולמקרר והוצאתי ביצה. לא יודעת להסביר את זה, אבל מבחינתי ברור שליכולת שלי להכיל את הטועה שבו, ואת הטועה שבי, בלי לנסות לחנך אותו ולצאת צודקת בכל כוחי, היה קשר ישיר למשחק שגרם לי במשך דקות ארוכות להשוויץ בטעויות שלי ולהריע לטעויות של הסובבים אותי.

היופי הוא שמאותה הדרך נקבל תמיד את אותה תוצאה ומדרך חדשה נקבל תמיד תוצאה חדשה. כי הבן שלי, שכל כך ציפה לפתיל הקצר שלי וכל כך הופתע מההתמסרות שלי , פצח ברצף אמירות מתחשבות ואוהבות: "אמא, את בסדר? העלבתי אותך? לא התכוונתי, זה פשוט קצת עצבן אותי. באופן עקרוני את צודקת, באמת את הפסטה הזאת עושים בלי ביצה, אבל התחשק לי פעם אחת לנסות אותה עם. תודה שניסית לעזור לי. אני יודע שבאת מכוונה טובה".

תכל'ס

בכל יום אנחנו עושים מלא טעויות, ויותר מזה - בכל יום אנחנו מתעצבנים על טעויות של אחרים. ליום אחד בואו תנסו לחגוג טעויות שלכם ושל הילדים שלכם, מבטיחה שזה יפתיע גם אותם וגם אתכם.

ענת קלו לברון , סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך". הרצאתה הבאה תתקיים ב-19 בפברואר ב"טוקהאוס", תל אביב