הרוצח הוזמן לחבר המושבעים: פרק ראשון מספרו של סטיב קוואנו
במותחן הבלתי שגרתי הזה, הרוצח הסדרתי לא עומד למשפט - אלא מסתנן אל תוך חבר המושבעים. הרצח היה החלק הקל, ועכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. קראו את הפרק הראשון מתוך "המושבעים"
איך הוא ירגיש אם יהרוג אותם? מה הם יגידו כשינשמו את נשימתם האחרונה? האם משהו בעיניים שלהם ישתנה ברגע שבו יעזבו את העולם הזה? כשקיין בחן את המחשבות האלה, אדווה של עונג הקרינה חום לכל גופו.
הוא הציץ בשעון.
חמש ואחת־עשרה דקות.
צלליות חדות וארוכות הציפו את הרחוב כשהיום שקע בדמדומים. הוא הביט בשמים וקידם את פני האור המתעמעם, כאילו מישהו כיסה מנורה במטפחת. האפלולית התאימה למטרותיו. השמים המתקדרים מיקדו שוב את מחשבותיו ברצח.
כל זמן ששכב כאן ברחוב, בששת השבועות האחרונים, לא חשב כמעט על שום דבר אחר. שעות על גבי שעות התלבט אם האיש הזה חייב למות. חוץ מאשר חייו או מותו של האיש, הכול תוכנן בקפידה.
קיין לא לקח סיכונים מיותרים. זה הדבר החכם לעשות. אם אתה לא רוצה להתגלות, אתה חייב להיזהר. הוא למד את זה מזמן. להניח לאדם הזה לחיות פירושו לקחת סיכון. מה יקרה אם ייפגשו יום אחד בעתיד? האם הוא יזהה את קיין? האם יצליח לחבר הכול יחד?
ומה יקרה אם קיין יהרוג אותו? במשימות כאלה תמיד יש סיכונים רבים.
אבל קיין הכיר היטב את הסיכונים האלה וכבר הצליח לחמוק מהם פעמים רבות בעבר.
מכונית מסחרית של הדואר עצרה וחנתה מול קיין. מתוכה יצא הנהג, גבר כבד גוף בסוף שנות הארבעים לחייו, לבוש במדי הדואר. כמו שעון. כשהדוור חלף על פניו ונכנס דרך כניסת השירות אל בית המשפט, הוא התעלם מקיין ששכב ברחוב. אין לו מטבע בשביל האיש חסר הבית. לא היום. לא בששת השבועות האחרונים. אף לא פעם אחת. וכמו שעון, כשהדוור חלף על פניו, תהה קיין שוב אם הוא צריך להרוג אותו.
היו לו שתים־עשרה דקות להחליט.
לאיש הדואר קראו אלטון. הוא היה נשוי, והיו לו שני ילדים מתבגרים. אלטון אכל במעדניית בוטיק יקרה פעם בשבוע, כשאשתו חשבה שהוא יוצא לרוץ, קרא רומנים בכריכה רכה שקנה בדולר בחנות קטנה בטרייבקה והוציא את הפח בימי חמישי בנעלי בית פרוותיות. איך הוא ירגיש אם יצפה באלטון ברגעיו האחרונים?
ג'ושוע קיין אהב לראות אנשים אחרים מוצפים ברגשות. אובדן, אבל ופחד היו בשבילו תחושות משכרות ומשמחות כמו הסמים הטובים בעולם.
ג'ושוע קיין לא היה כמו אנשים אחרים. לא היה עוד בן אדם כמוהו.
הוא הציץ בשעון. חמש ועשרים.
הגיע הזמן לזוז.
הוא גירד את זקנו, שהיה כמעט מלא עכשיו, ותהה אם הלכלוך והזיעה מוסיפים לו צבע. הוא קם לאטו ממצע הקרטון ומתח את הגב. כשזז עלה ריח גופו אל אפו. הוא לא החליף מכנסיים או גרביים זה שישה שבועות וגם לא התקלח. הריח היה מבחיל.
הוא היה צריך משהו שיסיח את דעתו מהזוהמה שלו. לרגליו היה מונח במהופך כובע מצחייה מעופש ובו מטבעות בסכום של כמה דולרים.
השלמת המשימה וראיית החזון שלו מתממש, בדיוק כמו שדמיין אותו, הסבו לו סיפוק. ואף על פי כן, חשב קיין, יהיה מרגש להכניס איזה אלמנט של מקריות. אלטון לעולם לא יֵדע שגורלו נחרץ ברגע הזה, לא על ידי קיין, אלא בהטלת מטבע. קיין לקח מטבע של רבע דולר, זרק אותו באוויר, בחר צד, תפס אותו והפך אותו על גב ידו. כשהמטבע הסתחרר באדים של הבל פיו החליט קיין שאם ייפול על עץ, אלטון ימות.
הוא הביט במטבע, שנראה מבריק וחדש על רקע עורו המטונף, וחייך.
במרחק שלושה מטרים ממכונית הדואר החונה ניצב דוכן נקניקיות. המוכר שירת גבר גבוה שלא לבש מעיל. הוא בטח רק השתחרר בערבות וחגג את המאורע עם קצת אוכל אמיתי. המוכר לקח שני דולרים מהאיש והצביע על השלט בתחתית הדוכן. לצד תמונות של נקניקיית קילבסה על האש היתה פרסומת של עורך דין עם מספר טלפון.
נעצרתם?
הואשמתם בביצוע פשע?
התקשרו לאדי פלין
הגבר הגבוה נגס בנקניקייה, הנהן והלך לדרכו בדיוק כשאלטון יצא מבית המשפט כשעל גבו שלושה שקי יוטה אפורים מלאים במכתבים.
שלושה שקים. עכשיו זה סופי.
היום זה היום.
בדרך כלל יצא אלטון מהבניין עם שני שקי דואר ולפעמים אפילו אחד. אבל אחת לשישה שבועות יצא אלטון מהבניין עם שלושה שקים. שק הדואר השלישי היה הדבר שקיין חיכה לו.
אלטון פתח את הדלתות האחוריות של מכונית הדואר וזרק את השק הראשון פנימה. קיין התקרב לאט, יד ימינו מושטת לפנים.
גם השק השני הוכנס למכונית.
כשאלטון התכונן להכניס גם את השלישי, קיין מיהר לכיוונו.
"הֵיי, חבר, יש לך אולי כסף קטן בשבילי?"
"לא," אמר אלטון והעמיס את השק האחרון על המכונית. הוא סגר את הדלת הימנית, הניח את ידו על הדלת השמאלית וטרק אותה כמו שטורקים דלת במכונית לא שלך. התזמון הוא המפתח. קיין הושיט את ידו במהירות, כאילו הוא מתחנן לכסף. דלת המסחרית סחפה איתה את ידו והתנופה טרקה את הדלת על זרועו.
התזמון של קיין היה מושלם. הוא האזין לצליל צירי המתכת שסגרו על הבשר ומחצו את הזרוע. הוא תפס אותה, פלט זעקה, ירד על ברכיו וראה את אלטון שם את שתי ידיו על ראשו, עיניו ופיו פעורים בתדהמה. בגלל המהירות שבה טרק אלטון את הדלת, ובשל משקלה הרב, לא היה שום ספק שידו של קיין נשברה. ולא סתם, אלא שבר מלוכלך. בכמה מקומות. טראומה קשה.
אבל קיין היה מיוחד. זה מה שאמא שלו תמיד אמרה לו. הוא שוב צעק. קיין האמין שחשוב שיעלה הצגה טובה: המעט שהוא יכול לעשות זה להעמיד פנים שכואב לו.
"אלוהים, תיזהר על הידיים. לא ידעתי שהיד שלך שם... אתה... סליחה," אמר אלטון בגמגום.
הוא כרע לצד קיין והתנצל שוב.
"אני חושב שהיא שבורה," אמר קיין, אף שידע שזה לא נכון. לפני עשר שנים הוחלפה רוב העצם בלוחות מתכת, מוטות וברגים. העצם המדולדלת שעוד נותרה שם היתה מחוזקת היטב.
"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל..." אמר אלטון והביט סביב בחוסר אונים.
"זאת לא אשמתי," אמר אלטון, "אבל אני יכול להזמין אמבולנס."
"לא. הם לא יטפלו בי. הם ייקחו אותי לחדר מיון וישאירו אותי על אלונקה כל הלילה ואז יסלקו אותי משם. אין לי ביטוח. יש מרכז רפואי, עשרה רחובות מכאן, מקסימום. הם מטפלים בחסרי בית. קח אותי לשם," אמר קיין.
"אני לא יכול לקחת אותך," אמר אלטון.
"מה?" אמר קיין.
"אסור לי לקחת נוסעים. אם מישהו יראה אותך יושב מקדימה, יכולים לפטר אותי."
כשקיין שמע איך אלטון מתאמץ לדבוק בכללי העבודה של שירות הדואר, הוא נשם לרווחה. הוא סמך על זה.
"שים אותי מאחורה. אף אחד לא יראה אותי," אמר קיין.
אלטון בהה בחלקה האחורי של המכונית ובדלת הצד הפתוחה.
"אני לא יודע..."
"נו באמת, אני לא אגנוב שום דבר, אני בקושי מזיז את היד," אמר קיין, ליטף את זרועו והוסיף גניחה.
אחרי רגע של היסוס אמר אלטון, "אוקיי. אבל אל תתקרב לשקי הדואר. סגור?"
"סגור," אמר קיין.
הוא נאנח כשאלטון הרים אותו מהכביש, וצעק כשחשב שידיו של אלטון מתקרבות יותר מדי לזרועו הפצועה, אך בתוך כמה רגעים ישב קיין על רצפת הפלדה בחלקה האחורי של מכונית הדואר, וכשהיא החלה בנסיעתה מזרחה הוא ליווה את הקפיצות בדרך בכל הקולות הנכונים. חלקה האחורי של המכונית היה מופרד לחלוטין מתא הנהג, כך שאלטון לא היה יכול לראות אותו, וסביר להניח שגם לא לשמוע אותו, אבל קיין חשב שעדיף לעשות את הקולות ליתר ביטחון. האור היחיד חדר פנימה דרך צוהר של זכוכית אטומה בגג בגודל שישים על שישים סנטימטרים.
עוד לפני שהתרחקו מבית המשפט שלף קיין סכין יפנית מתוך מעילו וחתך את האזיקונים שקשרו את שלושת שקי הדואר.
השק הראשון היה נפילה. מעטפות רגילות. גם השק השני.
השק השלישי היה המנצח.
המעטפות בשק הזה היו שונות, וכולן היו זהות. בתחתית כל מעטפה היה פס אדום מודפס ועליו נכתב באותיות לבנות: "יש לפתוח את המכתב באופן מיידי. זימון חשוב לבית המשפט".
קיין לא פתח אף אחד מהמכתבים. הוא פרש כל מעטפה ומעטפה על הרצפה. שעה שעשה זאת, סינן את כל המכתבים שמוענו לנשים והחזיר אותם אל השק. כעבור חצי דקה היו שישים או שבעים מעטפות פרושות לפניו. הוא צילם חמש מעטפות בכל פעם במצלמה דיגיטלית ולאחר מכן תחב אותה בחזרה לכיסו. אחר כך יגדיל את התמונות כדי לראות את השמות והכתובות על כל אחת מהמעטפות.
כשהשלים את משימתו החזיר קיין את כל המכתבים אל השק וקשר את כל השלושה מחדש באזיקונים שהביא איתו. בבית המשפט ובשירות הדואר השתמשו באזיקונים מאותו סוג, והוא לא התקשה להשיג אותם.
לקיין נשאר זמן ולכן הוא ישב ברגליים פשוטות על הרצפה והסתכל על תצלומי המעטפות במסך המצלמה שלו. הוא ימצא ביניהם את האדם המושלם. הוא ידע את זה. הוא הרגיש את זה. ההתרגשות גרמה ללבו לפרפר. זה היה כמו זרם חשמלי שעלה מכפות רגליו ופילח את חזהו.
אחרי כל העצירות והקפיצות של הפקקים במנהטן, לקח לקיין כמה שניות להבין שהמכונית חונה. הוא החביא את המצלמה, ואז נפתחו הדלתות האחוריות. קיין תפס את הזרוע עם הפציעה המדומה, ואלטון התכופף פנימה והושיט את ידו לעזרה. קיין ערסל את ידו האחת, הושיט את השנייה ותפס בידו המושטת של אלטון. קיין עמד על רגליו. זה יהיה כל כך קל, כל כך מהיר. הוא רק צריך להתייצב ולמשוך. להפעיל קצת יותר לחץ, ואלטון ייגרר אל תוך המכונית. הסכין היפנית תוכל לחדור אל עורפו בתנועה אחת חלקה ואז לטייל לאורך קו הלסת ולהגיע אל עורק הראש.
אלטון עזר לקיין לצאת מהמכונית כאילו היה עשוי מזכוכית וליווה אותו אל המרכז הרפואי.
הטלת המטבע הכריעה. אלטון לא ייפגע.
קיין הודה למושיע שלו והסתכל עליו כשהתרחק. כעבור כמה דקות יצא קיין מהמרכז אל הרחוב כדי לבדוק אם הוא לא חזר כדי לראות שהוא בסדר.
לא היה לו זכר.
מאוחר יותר באותו ערב יצא אלטון, לבוש בבגדי הריצה שלו, מהמעדנייה האהובה עליו עם כריך רובן חצי אכול תחת זרוע אחת ושקית נייר חומה עם מצרכים תחת השנייה. גבר גבוה, מגולח למשעי ולבוש היטב נעמד לפתע מול פניו, חסם את דרכו, והוא קפא על מקומו בחשיכה מתחת לפנס הרחוב השבור.
ג'ושוע קיין נהנה מהערב הקריר, מן התחושה של חליפה טובה וצוואר נקי.
"הטלתי את המטבע שוב," הוא אמר.
קיין ירה בפניו של אלטון, צעד במהירות אל סמטה חשוכה ונעלם. ביצוע כל כך קל ומהיר לא הסב לו שום עונג. הוא היה מעדיף לבלות כמה ימים עם אלטון, אבל לא היה לו זמן.
היתה לו עבודה רבה.
לפנייה לכתב/ת 
