תירוץ עלוב: גם ממשלת מעבר יכולה להשקיע בבריאות
האם יש בסיס לטענה שמצביעי הימין מצביעים דווקא למפלגות שמקפחות אותם; מה הסיכוי שברני סנדרס ייבחר לנשיא ארה"ב, וגם: ממשלה שבהינף אחד הוסיפה 2 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, יכולה גם בתקופת מעבר להתחיל להשקיע בשיפור החינוך והתחבורה הציבורית
המדינה ענייה, האזרחים עשירים: לא הגירעון הוא הבעיה
רמת החיים עלתה, הדירות התייקרו: בין גאות למרירות כלכלית
דרוש: סדר עדיפויות חדש בענייני כלכלה
ישראל לא פתרה את המחסור בתחבורה ציבורית טובה, בבריאות ציבורית טובה ובהשכלה יסודית ותיכונית טובה. בהשוואה לקודמיהם, אלו מחסורים שקשה יותר להתגבר עליהם, לא בגלל הכסף אלא בגלל המורכבות. מצד אחד, יותר זול להרחיב ולבנות בתי חולים ומרפאות מלהפיק גז מהים התיכון; ההשקעה במאגרי הגז הסתכמה עד כה ב-50 מיליארד שקל לפחות.
את המחסור בתחבורה ציבורית, בבריאות ציבורית ובחינוך ציבורי המגזר העסקי-פרטי לא יכול לפתור. המדינה יכולה. והמדינה, כפי שרצונה מגולם באישיות מנהיגיה הנבחרים, במבוכה גדולה. גוררת רגליים, טומנת ראש בחול. אין בנמצא - כפי שאמרו לי השבוע בכירי המשרדים המתאימים - תוכניות עשור ארציות מקיפות לפיתוח מערכות בריאות, חינוך ותחבורה. "אנחנו מתבקשים לא להכין תחזיות", הסבירו לי, "כדי לא לסבך את שרי הממשלה בצורך להתמודד עימן או אולי אפילו לעמוד בהן. שנה שלמה איננו מכינים דבר". ויש גם תירוץ לאי-עשייה: ממשלת המעבר המשותקת חודשים ארוכים.
תירוץ עלוב. אם אפשר בחטף אחד להוסיף שני מיליארד שקלים לתקציב הביטחון המתקרב ל-80 מיליארד שקלים, סכום פנטסטי, ניתן גם ניתן להתחיל בשיפור התחבורה הציבורית, כפי שהוכיחו הרשויות המקומיות שהפעילו מערכי תחבורה רזים, יעילים ומבוקשים בשבתות. לא צריך מהפכה תקציבית כדי להעלות את השכר ההתחלתי של המורים. הכנסת שמחליטה להגדיל בלי למצמץ במאות מיליוני שקלים את תקציבי הבחירות ומימון המפלגות, יכולה גם להחליט על העלאה, נדרשת ופרוגרסיבית, של 2% במס הבריאות. אני כותב זאת על סמך שיחות עם יועצים משפטיים בכירים בשירות המדינה.
אל תאמינו לפוליטיקאים שבשלטון. שנה שלמה הם בורחים מהכרעות לאומיות כי נוח להם לברוח, לשבת ולא לעשות. לא המצב המשפטי כובל את ידיהם, ממש לא. הפחדנות כובלת אותן.
רגש או אינטרס
טבעי שנחפש קשר בין מצבו הכלכלי של האזרח לבין דפוסי הצבעתו בבחירות דמוקרטיות. עשרות שנים של מחקרים בכלכלה, בסוציולוגיה ובמדעי המדינה הובילו את החוקרים למסקנה צנועה אחת: אם יש גורם כלכלי בעל השפעה על הקלפי, זהו השינוי במצב הכלכלי של האזרח. לקצב השינוי ברמת החיים של קבוצות האוכלוסייה השונות - ולא לרמת החיים העכשווית שלהן - יש השפעה על ההצבעה.
ההשפעה מוגבלת: אישיותו של מנהיג המפלגה, יכולתו לתקשר עם בוחריו, הסיכונים הביטחוניים, המתחים הלאומיים, הרצון לראות תחלופה בצמרת ועוד - משפיעים לאין שיעור יותר. ואף על פי כן, לתשובה לשאלה "האם המצב הכלכלי שלי ושל משפחתי השתפר יותר או פחות מהמצב הכלכלי של האחרים" יש משקל מסוים בהסבר השוני בהצבעה של קבוצות אוכלוסייה שונות.
עם זאת, המחקרים מצאו שמשקלה משמעותי רק בציבור שהכנסתו נמוכה מהממוצע. ככל שעולים במדרג ההכנסות, גוברת האדישות של הבוחרים לשינוי יחסי במצבם הכלכלי, עד לאיפוס כמעט מלא בקצוות העשירון העליון. הצבעה למפלגות השמאל נפוצה בכל העולם המפותח דווקא בקרב השכבות שצפויות להיפגע במיוחד מהמדיניות הכלכלית המוצהרת שלה מטיף אותו השמאל, שהוא מושא תמיכתן.
האם תוצאות ה"מהפכים" בבחירות לכנסת מאששות את הטענות האלה? התשובה היא כן מהוסס. ב-1977 עלה הליכוד לשלטון גם - אך לא רק, ולא בעיקר - מפני שבערי הפיתוח ובשכונות חלשות שררה תחושה שרמת החיים בהן עולה לאט מדי, מפגרת בהרבה בהשוואה לזינוק המהיר ברמת חייהם של תושבי הערים והשכונות המבוססות. ב-1992 חזרה מפלגת העבודה לשלטון מפני שאותו הציבור חש שוב כי קופח יחסית לאחרים, שרמת חייו קפאה בתקופת ממשלות הליכוד בשעה שרמת החיים של המבוססים עלתה יפה.
ביטוי עוצמתי להשפעת השינוי היחסי במצב הכלכלי על ההצבעה נמצא בבחירות לכנסת ב-2006. המדיניות הכלכלית של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, נתפסה ככוונה ברורה לפגוע ברמת החיים של השכבות המוחלשות ולהעלות את זו של השכבות החזקות - והתמיכה בליכוד קרסה.
ומה קרה בשנים האחרונות? הדעה המקובלת גורסת שתושבי הפריפריה (המונחים "ערי פיתוח" ו"שכונות עוני" עברו מהעולם) הצביעו והמשיכו להצביע לליכוד בגלל תחושת השתייכות שבטית והזדהות עם המסרים הלאומיים של הימין - ובניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם. הרגש גובר על האינטרס. סקרים רצופים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאפשרים לבחון את עליית ההכנסה המשפחתית ב-14 ערים גדולות, ולהשוותה הן לעלייה ברמת החיים הממוצעת והן לדפוס ההצבעה לכנסת. וזו התמונה העולה מההשוואה: ברוב הערים שתושביהן הצביעו בשיעורים גבוהים לליכוד ולמפלגות הקואליציה, עלו ההכנסות הריאליות בחמש השנים שבין 2013 ל-2018 ב-18%-22%. זאת לעומת עלייה של 18% בהכנסה הריאלית הממוצעת באוכלוסייה. כך בירושלים, בנתניה, בחולון, בבת ים, בבאר שבע וברחובות (בערים כמו פתח תקווה ואשדוד התחוללו שינויים דמוגרפיים גדולים - כניסה מסיבית של זוגות צעירים - כך שההשוואות לא רלוונטיות).
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא מפרסמת את הממצאים של סקרי ההכנסות וההוצאות בערים קטנות יותר. עדויות מהשטח ודברי התושבים עצמם מחזקים את הרושם שגם בהן - ואפשר שבמיוחד בהן - רמת החיים עלתה ממש מהר, עד כדי קפיצת מדרגה. הנתונים והרשמים אמנם מעטים מכדי "להסביר" את מלוא תוצאות הבחירות - אך מספיקים כדי להפריך את הטענה שהציבור בעל ההכנסה הנמוכה מהממוצע מצביע "בניגוד לאינטרסים הכלכליים-חברתיים שלו עצמו". הציבור הזה דווקא בוחר לתמוך במפלגות שלהן הוא מייחס את העלייה היחסית המואצת ברמת חייו. מצביעי ליכוד לא מרגישים (כנראה בצדק) שהמדיניות הכלכלית של המפלגה קיפחה אותם, הם מרגישים שהיא קידמה אותם. ואשאיר לקוראים לשפוט מי בסופו של חשבון מצביע יותר מהראש, מי מהאידיאולוגיה ומי מהבטן.
כלכלה או זהות
"המאפיין הדרמטי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 היה התפרצות הזעם הפופוליסטי. את המענה נתנו לו דונלד טראמפ מימין וברני סנדרס משמאל. שניהם פוליטיקאים מזן לא מצוי. הכיוון שאליו יתועל הזעם הזה בשנים הבאות - לשינוי כלכלי-חברתי מתקדם או ללאומנות ריאקציונית - יקבע את עתידה של ארצנו לדורות", כך כתב פרופ' גורדון לייפר בספרו "כיצד התאגידים משנים את פני אמריקה" ("The One Percent Solution: How Corporations Are Remaking America One State at a Time").
פרופ' לייפר הוא כלכלן, מדען פוליטי וחוקר יחסי עבודה באוניברסיטת אורגון בארה"ב, ומייעץ לאיגודי עובדיםֿ ולוועדות בקונגרס בהצעות חקיקה. הוא דובר עברית, מרבה לבקר בארץ, משמש מרצה אורח במכללה החברתית-כלכלית ומשתתף בסדנאות וכנסים שלה. כעת, שאלתי את פרופ' לייפר, פחות מעשרה חודשים לפני הבחירות בנובמבר 2020, האם לא נראה לך שהזעם נרגע ואת מקומו תופסת שביעות רצון כלכלית?
הוא שוקל את תשובתו לשאלתי ואז עונה: "במרוצת נשיאותו הצליח טראמפ לבסס קשר רגשי עמוק עם תומכיו, מה שמאפשר לו להסיט את הכעס שלהם מהכלכלה וחלוקת ההכנסה הלאומית לעבר מה שהוא מכנה אליטות של מיוחסים, לבעלי השכלה גבוהה, לקונספירציות אנטי-פטריוטיות מדומיינות, לכל אויבי העם שהעם, להערכתו, רוצה 'להכניס להם'. במקביל, המפלגה הדמוקרטית העבירה את כוח המשיכה שלה מנושאים כלכליים-מעמדיים לפוליטיקה של זהויות. כך מנסות שתיהן להשתחרר מהניגוד בין ציבור המצביעים שלהן לבין ציבור המממנים אותן".
מהו הניגוד הזה?
"במפלגה הדמוקרטית זהו הניגוד בין האינטרסים הכלכליים-עסקיים של תאגידי התקשורת, הטכנולוגיה והבידור הגדולים, התורמים סכומי עתק למערכות הבחירות שלה, לבין השקפת העולם של עשרות מיליוני המצביעים למפלגה, השקפה הרבה יותר מעמדית וחברתית. במפלגה הרפובליקנית זו הסתירה שהתחדדה בתקופת נשיאותו של טראמפ בין הטייקונים השמרנים שתרמו ותורמים לה, לבין הפופוליזם הכלכלי הצעקני של טראמפ. כל אחת מהמפלגות מנסה ליישב את הסתירה בדרך משלה. מכאן ההסתייגות שלי מכל ניסיון לחזות עכשיו את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב".
טראמפ איכזב את בסיס התמיכה העממי שלו?
"להפך, הוא מתאמץ, והם רואים שהוא מתאמץ, להשביע את רצון בוחריו. כשטראמפ פונה כעת לקהל שלו הוא מציג את עימותי הסחר שלו עם סין ועם אירופה כדאגה לפרנסתו של העובד האמריקני. למעשה, הוא דואג לרווחיהן של חברות אמריקניות. אבל הקלף החזק שלו אינו רשימת הישגים כאלה ואחרים - אלא הברית הרגשית יוצאת הדופן שהוא מצליח לכרות עם תומכיו. הם מרגישים שהוא אחד משלהם, שהוא דואג בראש ובראשונה לרווחת מיליוני העובדים שלא למדו בקולג'. הוא פופוליסט עם בייס - בסיס - עממי רחב. ראה את ההצבעה המסיבית של איגוד עובדי הפלדה לטראמפ".
אבל מרבית בעלי השליטה בתאגידים הפרטיים הגדולים ממש לא רצו בבחירתו למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, להוציא מספר טייקונים שמימנו אותו מכיסם, כמו שלדון אדלסון והאחים קוך.
"המפלגה הרפובליקנית דגלה מאז ומתמיד בשמרנות כלכלית, בריסון תקציבי ובכלכלה פתוחה. בנאומי הבחירות של טראמפ שלטה נימה פופוליסטית בולטת, אבל כנשיא הוא חתם על הוראות והנהיג רפורמות שהיטיבו עם המעמדות האמידים ועשו את החיים של התאגידים הפרטיים, ובמיוחד של המונופולים והקרטלים, קלים הרבה יותר".
למפלגה הדמוקרטית אין קשר כה אמיץ עם הבסיס שלה?
"היה לה קשר כזה בתקופת ביל קלינטון וברק אובמה. שניהם ידעו את סוד המסר המכליל, ונשענו על פופולריות רחבה. באחרונה, לצערי, הפן המעמדי-עממי שלה נחלש, כשם שנחלשה השפעת האיגודים המקצועיים על החיים באמריקה. החברות באיגודים בקרב השכירים ירדה מ-35% ל-7% - ולא רק בשל ההופעה של דפוסי העסקה חדשים. גם האיגודים עצמם אחראים לשקיעתם. הם התמקדו בשיפור השכר ותנאי העבודה של חבריהם בלבד, והתרחקו מהשאלות הגדולות הנוגעות למדיניות הכלכלית והחברתית".
לתפיסתו של פרופ' לייפר, כדי לחזור ולהיות גורם משפיע ומגייס בפוליטיקה האמריקנית, איגודים מקצועיים כמו הסתדרויות המורים צריכים לשמש חוד חנית במאבק לשינוי פני החינוך הציבורי, ולא רק להיאבק על עוד הטבות למורים. איגוד נהגי המשאיות צריך להשתתף באורח פעיל בעיצוב מדיניות שתמנע את משבר האקלים, ולא - כמו בצרפת - להילחם בעצם על ה"זכות" לזהם את האוויר ולקנות דיזל בזול. השינוי התפיסתי הזה עדיין לא נראה בשטח, מלבד במקרים ספורים. פרופ' לייפר: "רק כך תוכל המפלגה הדמוקרטית להגיע מחדש לציבורים שהפופוליזם של טראמפ כבש אותם, כמו למשל איגוד עובדי הפלדה שחבריו הצביעו לטראמפ".
וגם ההסתדרות בארץ נחלשה דרמטית.
"כי גם היא הסתאבה, משום שהייתה היררכית מדי וחזקה מדי זמן רב מדי. היא זקוקה לרענון ולהתחדשות דמוקרטית מבפנים. לנהל מאבקים לטובת הכלל".
הסנטור הדמוקרטי ברני סנדרס מצליח לעורר לא מעט התלהבות המשתקפת גם בגיוס תרומות המוני ברשת. מה סיכוייו להיבחר לנשיא?
"המשימה של סנדרס היא לגרום לתומכיו להצביע. הילרי קלינטון הפסידה לטראמפ גם בגלל שיעור ההשתתפות הנמוך בבחירות. למשל בפילדלפיה, מדינה תעשייתית, תומכיו באו לקלפיות, תומכיה נמנעו מלבוא. סנדרס מדבר בעיקר אל ליבו של הקהל הצעיר כשהוא מבטיח מערכת בריאות ציבורית יעילה וזולה לכלֿ, מערכת השכלה גבוהה נגישה לכל, ביטחון תעסוקתי לכל".
אבל? אני מזהה הסתייגות בדבריך.
"אני לא משוכנע שיש לו הקסם העממי המיוחד שהיה לאובמה. בגיל 79, מסע הפריימריז סוחט את שארית כוחותיו. הוא רוכב יותר מדי על הפחדים של הדור הצעיר. המסרים שלו צריכים להיות הרבה יותר חיוביים ומכלילים".
הבחירות באמריקה הפכו לעסק יקר מאין כמותו. האם אין זה מחסום בלתי-עביר למועמדים שאין להם הון מהבית או תמיכה של בעלי הון?
"אתה צריך חגורת מזומנים בסדר גודל של מיליארד דולר כדי להתמודד ברצינות לנשיאות. אתה צריך לפחות מאה מיליון דולר במרוץ לסנאט, מיליונים כדי להתמודד לבית הנבחרים. אלו סכומים שלא עומדים לרשות הפוליטיקאי האמריקאי המצוי. לכן הוא משקיע זמן ומאמץ בלתי רגילים בגיוס תרומות. בעת עבודותיי בקונגרס נוכחתי שלפחות 40% מזמנו של חבר קונגרס מוקדש לשיחות שכנוע עם התורמים. הוא חייב להם ונאלץ לא פעם לרקוד לפי חלילם. סנדרס, כמו אובמה לפניו, נסמך מאוד על התורמים הקטנים דרך האינטרנט. זו תופעה מבורכת, אך ספק אם מערכת הבחירות שלו תוכל להסתפק במימון המונים בלבד".
"מוקדם לשפוט", מסכם פרופ' לייפר, "אם בבחירות הגורליות בנובמבר קול הבסיס האלקטורלי יהיה בעל עוצמה רבה יותר מקול הממון".
לפנייה לכתב/ת 
