"עסקת המאה" מובילה לדרום אפריקה
התזה שלפיה ניתן לספח רק את החלקים "היהודיים" בגדה היא אשליה. המשמעות היא מתן זכויות מלאות לכל הפלסטינים. אין דרך ביניים
(צילום: AFP)
הדיון בציבוריות הישראלית סביב החלת הריבונות על היישובים היהודיים ובקעת הירדן מתמקד בעיקר במשמעות הסמלית לטווח הארוך של מאמצים אלו, ובשאלה איך אלו יתקבלו על ידי הקהילה הבינלאומית ומדינות האזור. בשטח, כפי שיודע כל מי שמסתובב ביהודה ושומרון בשנים האחרונות, התהליך כבר בעיצומו. יש מעט מאוד הבדלים בין החיים באריאל ובגוש עציון לבין החיים בתוך הקו הירוק. אלא שלסיפוח היישובים הישראליים ובקעת הירדן באופן חד-צדדי יש משמעות אחרת, והיא חסרה בדיון הציבורי: הוא יחייב את ישראל להתמודד עם דילמה שממנה ביקשה להימנע במשך עשרות שנים – מעמדם של הפלסטינים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מאז מלחמת ששת הימים שולטת ישראל ביהודה ושומרון תחת הכסות של משטר "זמני" של כיבוש. אף שהכיבוש התארך, ומידת הזמניות שלו הפכה לפיקטיבית, ישראל עדיין הציגה את ההתיישבות ושאר פעולותיה ככאלה הפתוחות למשא ומתן. מאז אמצע שנות ה-90 מהווים הסכמי אוסלו את המסגרת שדרכה "הפריטה" ישראל את השליטה ברוב הפלסטינים ביהודה ושומרון.
הכסות המשפטית של הזמניות לא הייתה מקרית או סמלית. היא נועדה לשתי מטרות: מחד, היא נועדה להעניק לגיטימציה בינלאומית מסוימת לשליטה במיליוני פלסטינים ולפרויקט ההתנחלויות שבמסגרתו עברו כחצי מיליון ישראלים לאזורים אלו (רק לפני כמה שבועות הצהיר היועץ המשפטי לממשלה כלפי בית הדין הבינלאומי שישראל עדיין מחויבת להסכמי אוסלו, ובשל כך דרש להימנע מלדון בסוגיית ההתנחלויות). מאידך, העמימות אפשרה לישראל להימנע מהצורך לעסוק במעמדם של הפלסטינים ובהיקף הזכויות שלהם לפי הדין הישראלי והבינלאומי.
"עסקת המאה", אם אכן תכלול החלת ריבונות ביישובים היהודיים ובבקעת הירדן, מחייבת את ישראל לנקוט עמדה בשתי הסוגיות הללו. ישראל לא תוכל עוד לטעון שהיא מחויבת להסכמי אוסלו, כיוון שסיפוח חד-צדדי מנוגד להם, ולכן תפיסת היועמ"ש מול בית הדין הבינלאומי אינה רלוונטית. יותר מזה: ישראל צריכה כעת להתמודד עם הדילמה של מעמד הפלסטינים.
נתניהו נוחת בוושינגטון לקראת הפגישה עם טראמפ (צילום: עומר מירון, לע"מ)
על פי המתפרסם, במסגרת התוכנית האמריקנית תוצע לפלסטינים מדינה מפורזת בעתיד, אם יעמדו בשורה של תנאים ובראשם הסכמה לסיפוח הישראלי. אז זהו, שאין שום סיכוי שהפלסטינים יסכימו לתוכנית, וממילא שתקום מדינה כזו. מי שמכיר את מפות ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון מבין שאין שום היתכנות להקמת מדינה פלסטינית המורכבת מאזורים קטנים המופרדים זה מזה.
הצעה למדינה כזו אינה אלא חזרה לניסיון הדרום אפריקני שנכשל, לרכז את השחורים ב"בנטוסטנים", מעין מדינות בובות לשחורים בלבד שהוקמו על ידי המיעוט הלבן החל משנות ה-50 של המאה ה-20 על מנת להתמודד עם הטיעון שהלבנים הם מיעוט. באמצעות ריכוז השחורים ב"מדינות" אלו, ביקש השליטון הלבן לייצר רוב לבן בלבד בדרום אפריקה. השחורים בדרום אפריקה ראו בבנטוסטנים הללו כסות דקה למשטר מפלה. שום מדינה בעולם לא הכירה בהם. ב-1994, עם חזרת הדמוקרטיה לדרום אפריקה, פורקו הבנטוסטנים.
אם תספח ישראל חלקים ניכרים מיהודה ושומרון, יהפכו השטחים בשליטת הרשות הפלסטינית למעין בנטוסטנים כאלו - מובלעות בובות שכל קיומן נועד לבסס את האפשרות של ישראל לשלוט ביהודה ושומרון מבלי להיות מוטרדת מזכויותיהם של הפלסטינים, ומהסיכון לרוב היהודי בישראל.
אין שום אפשרות ליישב מצב דברים זה עם עמדה דמוקרטית, ולו השמרנית ביותר, בוודאי לא לגבי יותר משני מיליון איש. ייתכן שמבחינה פוליטית, ישראל מסוגלת היום לספח חלקים מיהודה ושומרון מבלי לחשוש מתגובת הקהילה הבינלאומית. אך אם תבחר בנתיב זה, המשמעות היא שפתרון המדינה הפלסטינית אינו קיים עוד.
התזה שלפיה ניתן לספח רק את החלקים "היהודיים" של יהודה ושומרון, ולהתעלם מהזכויות האזרחיות והפוליטיות של הפלסטינים בשטח היא פשוט אשליה. אם בחרה ישראל ללכת בנתיב הסיפוח, המשמעות היא מתן זכויות מלאות לכל הפלסטינים ביהודה ושומרון. אין דרך ביניים.
- פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקרייה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' עמיחי כהן
מומלצים
