השחקן שלא ויתר על כלום / טור
קובי לא ידע מרגוע, לא הכיר תחושת שובע, והיו לו את כל הכלים כדי שהתחושה הזאת תצמיח אותו לגבהים. בכל דקה שבה התעקש להראות ולהוכיח למה הוא גדול יותר מאחרים ובדרך משך אליו כל זרקור אפשרי, בלי להתנצל. כואב שזה נגמר ככה
מעט מאוד אירועים יכולים להפוך מצב רוח של כל כך הרבה אנשים, מכל שכבות הגילים, ברגע אחד. לשנות הבעה על הפרצוף ולתת תחושה של בוקס חזק בבטן או דקירה בלב. להסב למיליונים בכל רחבי הגלובוס תחושת עצבות אמיתית, כמעט בלתי נשלטת. המוות המחריד של קובי בראיינט בנסיבות שבהן הוא קרה אתמול (ראשון) הוא אחד מהם.
השיחה בין מגדל הפיקוח למסוק נחשפה
דיווח מיוחד מזירת מותו של בראיינט
המחוות המרגשות של שחקני ה-NBA לקובי
ג'יאנה בראיינט בת ה-13 נהרגה יחד עם אביה קובי
"הטייס איבד שליטה, המסוק התרסק על צלע ההר"
עולם הספורט בהלם ממותו של בראיינט
הספיק לראות את אמארה סטודמאייר מקבל בדמעות את בשורת האיוב כדי להבין את עוצמת ההלם. פתאום גם הכדורסל עצמו נראה אחרת, עצוב להסתכל עליו. על הפרקט שבו קובי שלט כל כך הרבה שנים עם החיוך שלו, הקסם שלו, הקטלניות שלו, התנועות שלו.
אף אחד לא הספיק להיפרד בזמן מקובי האדם, השחקן שלא ויתר על כלום אף פעם. אבל אם יש מקום לנחמה קטנה, ממש קטנה באסון כל כך קשה, זו העובדה שלפחות הוא הספיק להיפרד מהענף ששבה את ליבו בדיוק איך שרצה: במשחק פרישה גרנדיוזי ומוגזם של 60 נקודות ב-50 זריקות, שתימצתו 20 שנות קריירה של מרדף. "20 שנה כולם צעקו לי למסור, היום צעקו לי לא למסור", הוא אמר אז, ובעצם סיכם הכל.
כולם צעקו לו למסור, אבל עמוק בתוכם ידעו שעדיף שלא, בעצם. שבמרדף הזה שניהל אחרי כולם – מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל, מי לא - הוא הכי טוב ככה. בדיוק ככה: שילוב של כישרון חריג, מעט מצפון, הרבה שאיפות ומאגר בלתי נלאה של כוח רצון להגשים אותן, לא משנה כמה ידברו על חוסר הקבוצתיות והאגו המפורסם. שהוא כזה גדול כי הוא דוהר למטרות במהירות הזאת ובדרך הזאת, שבה הוא לא רואה שום דבר חוץ מהיעד הסופי. "הוא רוצה את זה כל כך עד שהוא מוכן ללכת הכי רחוק שאפשר", אמר עליו פעם מייקל ג'ורדן, אחד שיודע דבר או שניים על להגיע רחוק - וזיהה כמו כולם את הדמיון בין המהלכים שלו למהלכים של הממבה.
קובי היה מאותם אנשים שלא ידע מרגוע, לא הכיר תחושת שובע, והיו לו את כל הכלים כדי שהתחושה הזאת תצמיח אותו לגבהים חדשים במקום שתתסכל אותו. הבחירה להגיע ישר מהתיכון לליגה הטובה בעולם שזורה בכל הישג שלו על הפרקט, בכל דקה שבה התעקש להראות ולהוכיח למה הוא גדול יותר מאחרים ובדרך משך אליו כל זרקור אפשרי, בלי להתנצל. הרעב הבלתי נגמר היה זה שעזר לו לזכות בשלוש אליפויות רצופות, ואז בעוד שתיים, להגיע ל-18 אולסטארים, לקלוע שתי זריקות מהקו עם קרע בגיד אכילס ולזכות בתחרות ההטבעות בגיל 18 – האלוף הצעיר אי פעם.
לכל אוהד NBA יש את רגע קובי הפרטי שלו שהוא נוצר איתו, ושבשבילו הוא שם שעון מעורר לשעה מטורפת. המבחר באמת עצום. בבוקר שאחרי הטרגדיה שעדיין לא מתעכלת, כל אחד ישלוף מארסנל התקצירים והזיכרונות את הפריט המועדף עליו: 81 הנקודות נגד טורונטו, ארבעת משחקי ה-50 פלוס נקודות רצופים, היחסים המורכבים עם קובי ופיל ג'קסון, אקורד הסיום המרהיב, האליפות האחרונה.
בימים הקרובים כולם ידברו על הרגעים הגדולים והערבים שהפכו לקלאסיקות. קובי יונצח באינספור דרכים לתקופת זמן לא מוגבלת, פרשנים ואוהדים ידברו על קובי השחקן והאדם ועל האופן שבו הם התמזגו לכדי יצור אחד לא קונבנציונלי.
אי אפשר יהיה שלא לנתח מחדש את מעמדו ההיסטורי, ולדבר על ההחלטה להישאר במשך כל הקריירה במועדון אחד. הוכחה לכך שגם בעולם של מרוץ חימוש ורצון להשיג עוד כל הזמן, אפשר להפוך לסמל של קבוצה. היא, מצידה, עשתה הכל כדי שהוא יהיה הסמל שלה. הרשת תמשיך להתפוצץ מהספדים ורגעים מרגשים – ויהיה מקום לכולם. אחד מהם היה שייך לשדר מייק ברין, שאמר אתמול בקול רועד לפני המשחק בין הניקס לנטס: "פשוט אין חשק לשדר. אני יודע שלהרבה מהשחקנים אין חשק לשחק".
אבל דווקא אחרי שהשחר עלה, מתבקש לחזור לא רק למכתב הפרידה שקובי השאיר מהענף ונתן צוהר קטן לאיש שמאחורי מפלצת הכדורסל – אלא גם לעונת הפרישה שסיימה הכל. להצדעה הממושכת לה זכה מכל האולמות, עם סטנדינג אוביישן ארוך ומפואר שכולו הכרת תודה. הליגה, שחוותה אתמול את אחד האירועים המטלטלים בתולדותיה, הספיקה לפחות להודות כמו שצריך על כל המתנות שנתן לה – ולא רק לה. "איבדתי את אבא הכדורסל שלי", צייץ אתמול בוגדן בוגדנוביץ'. "אין מישהו שהשפיע על המשחק שלי יותר ממך, קובי".
באותו מכתב פרישה מפורסם של קובי מהדהדות עדיין המילים האלה: "החל מהיום שבו התחלתי לקלוע סלי ניצחון דמיוניים עם גרביים בבית אבי, ידעתי שיש דבר אחד אמיתי: התאהבתי בך. בתור ילד בן שש ומאוהב עד כלות לא הייתי מסוגל לראות את סוף הדרך. רציתי אך ורק אותך".
וכמה טוב שהוא רצה רק אותו, אבל כמה כואב שזה נגמר ככה, דווקא בדרך הזאת. כמה חבל שאי אפשר היה לתת לו סטנדינג אוביישן אחד אחרון, רגע לפני שהוא הולך מאיתנו לתמיד, ומשאיר אותנו רק עם הגעגוע.
לפנייה לכתב/ת 
