השלום יכול לחכות. העיקר הצילום עם טראמפ
זה נראה כמו טקס חתימת הסכם שלום בין ישראל לבין ארה"ב. השטיחים האדומים, הדגלים המתנופפים, החיבוקים והמצלמות נועדו לשרת את האינטרסים האישיים של נתניהו, גנץ וטראמפ. רק שכחו שגם הפלסטינים הם צד בעניין
איש לא התכוון לכך שמוושינגטון תצא היום (ב') בשורה של שלום, או שמשק כנפי ההיסטוריה בבית הלבן יורגש במרחבי המזרח התיכון. שני המפגשים – דונלד טראמפ עם בנימין נתניהו וטראמפ עם בני גנץ - נועדו לשרת את האינטרסים של כל אחד מהמשתתפים מבלי שאף אחד מהם סבור שמתווה "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמת יתממש עכשיו.
העיקר הצילום: ראש הממשלה מתקבל על השטיח האדום, מחבק את חברו טראמפ, כמה קליקים - וציבור הבוחרים של נתניהו בישראל, כמו תומכי טראמפ האוונגליסטים, יכולים להתמוגג. "אציג את תוכנית השלום מחר ב-12:00 בצהריים", צהל טראמפ מול הכתבים בגן הוורדים. " רבות מהאומות הערביות אוהבות את התוכנית".
הנשיא האמריקני, שעל פי בדיקת ה"וושינגטון פוסט" משקר לפחות שש פעמים ביום, לא זקוק לעובדות. הוא מייצר אמת אלטרנטיבית ומציאות מדומה. אף מדינת ערב לא הסכימה להפוך את הגדה המערבית לגבינה שוויצרית, או לפרק את החמאס, או לקבל פתרון שהוא פחות משתי מדינות - מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית בתנאים ובגבולות שיוסכמו בין הצדדים.
שלום עושים בין הנוגעים בדבר וישראל לא זקוקה להסדר מדיני עם ארה"ב. אבל הקמפיינים של המעורבים זקוקים לצילומי ניצחון, ואלו ניתנו בשפע בבית הלבן.
יושב עם נתניהו, חושב על בולטון
דונלד טראמפ, שעל פי עדות מקורביו סובל מבעיה של ריכוז ואינו מסוגל להקדיש לנושא יותר מכמה דקות - לעיתים כמה שניות בלבד - עסוק בדברים אחרים שמעיבים על נשיאותו ועל המרוץ שלו לקדנציה שנייה. "הניו יורק טיימס" חשף קטעים מתוך הספר של ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, שטוען על פי עדות ראייה ושמיעה שטראמפ אכן עיכב את הסיוע הצבאי לאוקראינה עד שנשיאה יבטיח לו שיפתח בחקירת שחיתות של יריבו הפוליטי ביידן.
עדות זו מחזקת את כתבי האישום נגד טראמפ העומדים במרכז הליך ההדחה המתנהל נגדו בימים אלה. כשהוא ישב עם נתניהו, ואחר כך עם גנץ, ראשו היה טרוד במה שמתרחש כמה מאות מטרים מהחדר הסגלגל, בסנאט.
מעט מדי, מאוחר מדי
נתניהו יצא מרוצה מפגישתו עם טראמפ. הוא קיבל יחס של מנהיג שוושינגטון חפצה ביקרו: טראמפ ירד לרחבת הבית הלבן כדי לקבל את פניו על השטיח האדום, שפת הגוף של שניהם שידרה שמדובר במפגש רעים בין חברים ותיקים, ועכשיו שותפים ובני ברית. ידו של זה רוחצת את יד רעהו.
טראמפ מאוד רצה להביא את בשורת השלום, אלא שהוא פיזר יותר מדי מוקשים בדרך. הוא זה שהעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים בצעד חד-צדדי, הוא זה שהכיר בריבונות ישראלית על רמת הגולן, והוא זה שבאופן כללי ועקבי הקפיד לא לספור את הפלסטינים.
בהתאם, הם מלכתחילה לא קיבלו אותו ואת אנשיו כמתווכים הוגנים בסכסוך. תוכנית "השלום" שטראמפ מציע עכשיו היא מעט מדי, מאוחר מדי, ואין בה כל אטרקציה שיכולה להביא את הצדדים לתחילתו של משא ומתן.
וזה עצוב, כי אם גם הפעם ייכשל הממשל האמריקני בניסיון לשים קץ לסכסוך, זה אומר שחלום שתי המדינות מתרחק, ושישראל מתקרבת למדינת אפרטהייד על פי ההגדרה, בברכת טראמפ שמאפשר לספח עוד שטחים עם אזרחים נטולי זכויות. וזה אומר גם שתוך כמה שנים לא יהיה רוב יהודי במדינה האחת.
בוושינגטון הטקסים תמיד מצטלמים יפה. הדגלים מתנופפים, כולם לבושים יפה ומדברים בנימוס כדי להעצים את גודל השעה. נתניהו יצא וגנץ נכנס. מחר יחזור נתניהו. כל אחד ינופף בתמונה הנוחה לו מהמפגשים הללו. השלום, בינתיים, יכול לחכות.
לפנייה לכתב/ת 
