שלושת ההישגים של בני גנץ מעסקת המאה
אצל טראמפ אולי נוצר הרושם שיישום אפשרי של התוכנית מציאותי יותר בממשלה בראשות כחול לבן, ולו בגלל היכולת לשכנע את הפלסטינים
דונלד טראמפ ובנימין נתניהו(צילום: AP)
עומד לו ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, מר "ליגה אחרת" בעיני עצמו, ומהנהן בחנפנות ובזחיחות למשמע נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חוזר על עקרונות מדיניים שבגינם נרצח יצחק רבין ב-1995. עומד לו מחויך ראש ממשלת ישראל, ממנהלי העולם בעיני רוחו, ביום שבו משך את בקשת החסינות שביקש לעצמו וביום שבו הועברו לבית המשפט בירושלים שלושה כתבי אישום חמורים נגדו, ומדבר ללא בושה על "יום היסטורי כמו מאי 1948". עומד לו ראש ממשלת ישראל, קוסם פוליטי בעיני מעריציו, ויודע היטב שבני גנץ עשה לו תרגיל והפך את הדינמיקה של המארב הפוליטי שהציב לו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
טראמפ הציג תוכנית. אמנם במעמד צד אחד, אבל אוסף עקרונות שכדאי לישראל ולפלסטינים לחשוב עליה ברצינות. אפשר לקרוא לה "תוכנית המאה", או גזור-הדבק של חלקים וטלאים ממתווה קלינטון, או שיחות והסכמות אולמרט-אבו-מאזן, או "תוכנית אלון" מיולי 1967, רק שבמקום החזרת רוב הגדה המערבית לירדן, יהודה ושומרון יהיו מדינה פלסטינית מצומצמת.
השמאל מיילל שאין לזה סיכוי כי הפלסטינים לא יסכימו, הימין יקונן שזו סכנה לדורות, כת נאמני נתניהו מסבירה שבכך הציל אלילם את המפעל הציוני וקבר את אוסלו. בסופו של דבר, כפי שאמר טראמפ, שבלאו הכי עסוק במשפט ההדחה נגדו ובג'ון בולטון שמעיק עליו יותר מנתניהו, אם התוכנית תצליח, זו תרומה חשובה. אם לא, החיים יימשכו.
טראמפ צודק. לא נשיאי ארה"ב מאז 1967 אשמים או אחראים למציאות שבה אנחנו קרובים למדינה דו-לאומית יותר מאשר למודל שתי המדינות. אבל הסיפור המעניין פה איננו התוכנית, אלא בני גנץ, שהיו לו שלושה הישגים.
ראשית, הוא קרא נכון ובזמן את בור היקוש שביקש נתניהו להכין לו בוושינגטון. נתניהו מכר לבעלי בריתו האמריקנים תעתוע מפתה: נבוא שנינו. זו עת גורלית, נבוא יחד, נראה ונייצר אחדות מול ההיסטוריה. הציבור בישראל יראה ראש ממשלה מנוסה ובעל מהלכים בבית הלבן. ליגה אחרת. הרי בתוכנית חלקים פחות סימפטיים לישראל: מדינה פלסטינית על 85 אחוז מהשטח. פשוט מאוד: שתי מדינות. חילופי שטחים בנוסף ל-85 אחוז, פינוי 60 מאחזים, הקפאות בנייה חדשה לארבע שנים, ריבונות פלסטינית בחלק ממזרח ירושלים והכרה אמריקנית בבירה פלסטינית שם, התנגדות לכל צעד סיפוח חד-צדדי בטרם הוחל ביישום התוכנית (הממשל האמריקני השמיע אתמול שלוש עמדות סותרות בעניין).
נכון יהיה, אמר נתניהו לשותפיו האמריקנים לתעלול הבחירות, שנבוא יחד. כלפי הציבור הישראלי שהולך להצביע בפעם השלישית בשנה האחרונה על "חסינות לנתניהו מפני משפט: כן או לא?", זה ישדר שחייבים ממשלת אחדות בראשותו. ברור שבראשותו, משום שמי ינהל משא ומתן כזה וידבר עם נשיא ארה"ב? רק נתניהו, אין עוד מלבדו.
גנץ, לפיד ואשכנזי קראו את המארב נכון מהרגע הראשון. גנץ היה מוכן לסרב בנימוס ובאדיבות בטיעון שזו התערבות גלויה ובוטה בבחירות בישראל. מכתב ברוח הזו שיגר עמיר פרץ לנשיא טראמפ. אבל מאחר שארה"ב היא ארה"ב, והנשיא הוא הנשיא, ביקש לבדוק אופציה שלישית: הפרדת הביקורים. וכך, ג'ארד קושנר וכנראה הנשיא עצמו זיהו את המניפולציה, והתרגיל של נתניהו נחסך.
שנית, אצל טראמפ אולי נוצר הרושם שיישום אפשרי של התוכנית מציאותי הרבה יותר בממשלה בראשות גנץ. היכולת של ממשלת גנץ לשכנע את הפלסטינים לתת סיכוי לתהליך, ולפתוח חלקים מההצעה האמריקנית, קיימת. של נתניהו לא. נתניהו הוא ימין שבימין, ויש לו עוד ימין קולני מימינו. לגנץ יש את העבודה-גשר-מרצ משמאלו. ברור שהרצון של גנץ לקבל את המתווה ויכולתו להפכו למדיניות – ביחס לפלסטינים ובהקשר אזורי – גדול יותר.
שלישית, הניסיון של נתניהו להחליף את שיח הבחירות המשפטי-פלילי-חסינות-גורל אישי בשיח מדיני עלול להתהפך עליו. אם השיח המדיני ייעלם בראשית השבוע, נתניהו לא מרוויח כלום. אם ינסה לספח (בקעת הירדן או מעלה אדומים), ימצא עצמו בעימות עם טראמפ. אם הנושא המדיני ייהפך למרכזי, לנתניהו בעיה מימין. אחרי שגנץ קיבל טיפול של ראש ממשלה, די ברור שמבחינת ארה"ב אין בעיה לעבוד איתו.
אלון פנקס הוא יועץ פוליטי, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אלון פנקס
מומלצים
