הדומה והשונה: "עסקת המאה" מול הסכם אוסלו
האם חלקים מתוכנית השלום של טראמפ "יובאו" מהסכם אוסלו ב-1993? לדברי יוסי ביילין, מאדריכלי ההסכם: "יש הבדל מהותי אחד: באוסלו הוכח ששני הצדדים יכולים לדבר. טראמפ חזר למהלך חד-צדדי". והיה גם מי שטען כי מדובר בתוכנית שונה לחלוטין: "אין לדעת איך ייראה בסוף"
״את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי - ולצדה יישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו יישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. השינויים יכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים״.
כך תיאר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בנאומו האחרון בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, את המצב שאליו אמורים הסכמי אוסלו להוביל בסוף התהליך. בבית הלבן הציגו שלשום (שלישי) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו את "עסקת המאה" שנועדה להוות פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתגובה, נשמעו טענות על כך שחלקים נרחבים מהתוכנית למעשה הועתקו או "יובאו" מאוסלו. מנגד, היה גם מי שהתעקש כי מדובר בתוכנית שונה בתכלית.
ד"ר יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר ופרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק, מסביר כי "יש הבדל אחד מהותי בין הסכם אוסלו להצעה של טראמפ. אוסלו הייתה פריצת דרך כי זו הייתה הפעם הראשונה שהתנועה היהודית הציונית והתנועה הפלסטינית נפגשו. היה כאן מפגש והוכח לשני הצדדים שאפשר לדבר. מה שעשה טרמאפ זה לחזור למהלכים החד-צדדיים.
"זה שיש במהלכים שהוא מציע דברים שהוצעו לפני כן זה הגיוני. הפתרונות שמוצעים כאן הם לא הזויים, אבל הבעיה היא שזה חד-צדדי או דו-צדדי עם אמריקה. כל הוויכוח הוא האם האמריקנים 'מרשים לספח' או לא, אבל הם לא הפרטנר שלנו - ולא אותם אנחנו צריכים לשאול אם לספח או לא. אילו הנייר הזה היה מוצע על-ידי הפלסטינים וזה היה נייר השלום - אני הייתי חותם עליו למרות שאני לא מאושר ממנו".
ביילין הוסיף: "באוסלו לא היה פתרון, אלא הסכם ביניים; ובהצעה של טרמאפ יש פתרון ממשי. מהבחינה הזו, מי שאומר שזה 'אוסלו ג'' לא מדייק כי זו לא רוח אוסלו - אבל הוא כן מדייק בזה שמדובר בשלב ג' של אוסלו. רבין נרצח על רקע הסדר הביניים הזה, שבו דובר שישראל תיסוג מהשטחים בכמה שלבים. כלומר, בפרשנות לתהליך אוסלו - ישראל הייתה צריכה מזמן לצאת מכ-80 אחוזים מהשטחים עוד לפני הסדר קבע. כאן מדובר על הסדר קבע שהוא כולו 70 אחוזים והוא הרבה יותר בעייתי מהבחינה הזו שהוא סוגר את המדינה הפלסטינית העתידית מכל צדדיה - חוץ מהים בעזה - שזה היה הפחד של הפלסטינים.
"ההסדר של טרמאפ", המשיך ביילין, "לא ממש סותר את אוסלו - אבל סותר את רוח אוסלו מבחינת עומק הנסיגה ומבחינת סגירתה של המדינה הפלסטינית העתידית שכולה מוקפת בשטחים ריבוניים של ישראל. בשורה התחתונה אנחנו משאירים את הסכסוך ואף מחריפים אותו מההצעה שלא קוסמת לפלסטינים. זה הכי דומה למהלך של שרון ולא לאוסלו".
"גם באוסלו וגם בהצעת טראמפ יש תמיכה כלכלית ברשות וחילופי שטחים"
מיקי רוזנטל, לשעבר ח"כ בעבודה, הצטרף לדברים: "הסכם אוסלו וההצעה של טראמפ מבוססים על עיקרון שתי המדינות לשני העמים. גם התמיכה הכלכלית של העולם ברשות הפלסטינית הוזכרה בשני ההסכמים. הנשיא טראמפ ציין סכום של כ-50 מיליארד דולר לסיוע לרשות הפלסטינית - וגם באוסלו הייתה התגייסות בינלאומית לתמיכה כלכלית ברשות". לדבריו, "עקרון חילופי השטחים עלה גם באוסלו וגם בהצעה של טראמפ. גם היבטי הביטחון דומים".
רוזנטל המשיך ואמר כי הוא מוטרד משני סעיפים בהצעה של טראמפ: "האחד הוא שהדבר לא נעשה בהסכמה, אלא כמהלך חד-צדדי כמו ההתנתקות. אני התנגדתי להתנתקות כי לא חשבתי שזה לא נכון שזה לא נעשה בהסכמה של הפלסטינים והערכתי הייתה שהתועלת שלה תהיה קלושה. כמו כן, ישראל תספח את ההתנחלויות ובסופו של דבר לא תהיה מדינה פלסטינית. נהפוך להיות מדינה דו-לאומית. המשמעות היא שאם חצי מהאוכלוסייה תהיה ערבית - נאבד את חזון המדינה היהודית".
לדבריו, "בהסכם שלום עם האויב יש הרבה סיכונים. צריך לנטרל אותם. האינטרס הראשוני של ישראל זה לייצר הסכם שלום. אוסלו התפוצץ, לא הצליח ולא חשוב מי אשם. הפלסטינים הפרו אותו בגל טרור מטורף. צריך שיהיה אמון בין הצדדים ומנהיגות שיכולה להוביל את המהלך. כרגע זה לא אומר שאם ההסכמים דומים התוצאה תהיה זהה כי זה תלוי בעוד כמה גורמים משמעותיים. צריך מנהיגות שרוצה שלום ולא בטוח שיש בצד הפלסטיני מנהיג כזה ויכול להיות שגם בישראל לא בטוח שיש. אני לא רואה היום מנהיג פלסטיני שייקח את ההצעה הזו".
גם ד"ר יונתן פרימן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית: "בשני המקרים - הן באוסלו והן בהצעת טראמפ - יש הסכמה של ארה"ב וישראל שלפלסטינים יהיה שלטון עצמאי. ישראל איננה רוצה לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית. בנוסף, ישראל צריכה להתפשר טריטוריאלית ולסגת מאזורים מסוימים שהיא כרגע שולטת עליהם. בשני המקרים האמריקנים מציעים מסגרת כלכלית כדי לקדם את המהלך הזה".
לטענתו, "ההבנה היא שכמו שהסכמי אוסלו היו אמור לשפר את הלגיטימיות של ישראל בעולם הערבי, גם פה, בהצעה של טרמאפ, יש רצון שהדיל יביא לכך. לא סתם נכחו שגרירים של העולם הערבי בהצהרה של טרמאפ. גם במקרה של אוסלו מבחינת הציבור הפלסטיני וגם בהצעה של טרמאפ, לא כל הפלסטינים קיבלו את ההצעה וזה מלמד על הדבר שקרה לנו עם תגובתו של אבו מאזן".
"מדובר במתווה ראשוני, אין לדעת איך ייראה בסוף"
עם זאת, יש מי שחולק על הקביעה שהתוכניות דומות. ד"ר הדס כהן, מומחית למדע המדינה ממרכז לייפר באוניברסיטה העברית, אמרה כי "על פניו, הדמיון בין הסכמי אוסלו ל'עסקת המאה' של טראמפ הוא בכך שההתנחלויות נשארות, לא עוקרים אף אחד מביתו וירושלים נשארת מאוחדת ותחת ריבונות ישראל. גם בעיית הפליטים לא תיפתר.
"בניגוד להסכמי אוסלו - שהיו תוצאה של עבודת שטח מאומצת שבה ניסו להביא את שני הצדדים להסכמות - מדובר במתווה ראשוני בלבד ואין לדעת איך הוא יראה בגרסתו הסופית. כלומר, מוקדם לשמוח, לא להסכים או להסכים עם התוכנית מכיוון שזו לא הגרסה הסופית. הרבה מים יזרמו בירדן לפני שנראה איך היא תיראה בסופו של דבר".
מהו הסכם אוסלו?
הסכם אוסלו הוא הסכם מדיני שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל וארגון אש"ף ב-13 בספטמבר 1993, במטרה לסיים את הסכסוך בין ישראל והפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית. הסכם זה, על שלביו השונים, היה בעל השפעה מכרעת על המציאות במדינת ישראל ובמזרח התיכון ככלל. בשיח הציבורי והפוליטי בישראל עורר הסכם זה מחלוקות עזות. ההכרה הישראלית בארגון אש"ף כנציגים הלגיטימי של הפלסטינים היוותה שינוי דרמטי במדיניותה של מדינת ישראל, שכן החל מהקמתו ועד להסכם אוסלו ראתה ישראל באש"ף ארגון טרור אשר אין להידבר עמו ואף אסרה בחוק על מפגש עם אנשיו.
ב-13 בספטמבר 1993, כאמור, חתמו אש"ף ומדינת ישראל בוושינגטון על הסכם אוסלו (הסכם אוסלו א') - הצהרת עקרונות משותפת ישראלית-פלסטינית, שבה תוארה בקווים כלליים ההצעה להסדרי ביניים של ממשל עצמי.
ההסדרים בהצהרת העקרונות כללו כינון מיידי של שלטון עצמי פלסטיני בעזה וביריחו; העברת סמכויות מוקדמת לפלסטינים בגדה המערבית והסכם בדבר ממשל עצמי וניהול בחירות חופשיות למועצה פלסטינית. בהצהרה הסכימו הצדדים על שורה של עקרונות: תקופת ביניים בת חמש שנים של שלטון עצמי פלסטיני; דחיית הדיונים בסוגיות של הסדרי הקבע (כגון ירושלים, פליטים, התנחלויות, הסדרי ביטחון וגבולות ועוד) עד למשא-ומתן בנושא זה, אשר יחל לא יאוחר מהשנה השלישית של תקופת הביניים; ההסכם על הסדר הקבע, שיושג כתוצאה ממו"מ זה, נועד להיכנס לתוקף חמש שנים לאחר תום תקופת הביניים.
על מסמכי ההסכם חתמו באוסלו שמעון פרס מהצד הישראלי ומחמוד עבאס מהצד הפלסטיני, ולאחר מכן נערך טקס בבית הלבן בנוכחות הנשיא ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. ההסכם אושר בכנסת ברוב של 61 קולות נגד 50, ופתח את הדרך להסכמים נוספים.
לפנייה לכתב/ת 
