לא שלום ולא שגשוג כלכלי: עיון מעמיק בתוכנית של טראמפ
התוכנית שאמורה לגרום לכלכלה הפלסטינית לפרוח, כוללת אוסף של מילים מעוררות השראה כמו יזמות וחדשנות, אבל חסרות כל כיסוי ריאלי. התוכנית כוללת לראשונה דרישה לתשלום פיצויים לפליטים היהודים מארצות ערב ולמדינת ישראל על הוצאות קליטתם. השגשוג של טראמפ מדומה, וכך גם השלום
המדינה ענייה, האזרחים עשירים: לא הגירעון הוא הבעיה
רמת החיים עלתה, הדירות התייקרו: בין גאות למרירות כלכלית
דרוש: סדר עדיפויות חדש בענייני כלכלה
אלא שעיון קצת יותר מעמיק ברכיבי החזון מעלה ספק כבד ביכולתה של ההצעה האמריקנית הנוכחית לגרום לכלכלה הפלסטינית לשגשג, ומחזיר את התרגום המילולי למקומו הראוי.
נניח בינתיים בצד את גורלה של רצועת עזה, שביחס אליה החזון של טראמפ נקרא כמסמך בדיוני לגמרי. שלא מהעולם הפלסטיני הזה. למובלעת הפלסטינית ביהודה ושומרון לא יהיה גבול עם אף מדינה זולת ישראל. לא יהיה לה צבא ("היא תהיה משוחררת מהוצאות ביטחון שבהן תישא עבורה רק ישראל", מבשר החזון). לא תהיה לה שליטה על מעברי הגבול בינה לבין המעצמה הישראלית המקיפה אותה. את כל מלאכת הבידוק תבצע ישראל תוך שימוש באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר ("State of Art", מונח שזור תכופות בין דפי החזון).
ישראל תפקח עליהם ותוכל למנוע כניסת סחורות לפי ראות עיניה. ערעור פלסטיני על איסור כזה או אחר יובא להכרעת "מועצת המעברים" שבה יישבו שלושה נציגים מישראל, שלושה ממדינת פלסטין ואחד מארה"ב. בחזון טראמפ אין אף מילה על תנועה חופשית של אנשים, סחורות ושירותים בין פלסטין לישראל, תנועה שהייתה ועודנה אבן יסוד להסכם מעטפת הסחר המשותפת, כפי שנחתם בין האוצר הישראלי והאוצר הפלסטיני ב-1994, ומחזיק מעמד עד היום.
בעבר דובר על הצורך להבטיח רציפות בשטחה של המדינה הפלסטינית. מחברי "חזון טראמפ" פתרו את בעיית הרצף באמצעות לא פחות מ-13 מעברים, חלקם תת-קרקעיים. איש עסקים שיחפוץ לנסוע מקצה אחד לקצה השני של המובלעת, נסיעה קצרה מאוד של 110 ק"מ, יידרש לעבור בתריסר גשרים ומנהרות. בהצלחה.
ישראל תשלוט גם על המרחב האווירי והמרחב ה"אלקטרו-מגנטי" של המובלעת הפלסטינית, כפי שהיא שולטת היום. אמנם בחזון טראמפ הוקדשו לא מעט פסוקים ל"דיגיטליזציה" של הכלכלה הפלסטינית על בסיס רשתות סלולריות מדור 4 מתקדם ודור 5, אך נכון להיום, שירותי הביטחון שלנו לא מאפשרים לרשות הפלסטינית לפרוס רשת דור 3.
במילים בומבסטיות נכתב בחזון ש"למדינת פלסטין תינתן הרשות והסמכות לקבוע מדיניות סחר חוץ-עצמאית". עצמאית? איך בדיוק? הרי הפלסטינים לא יורשו לבנות נמל, גם לא בעזה, אלא לכל המוקדם חמש שנים לאחר חתימה על הסכם השלום הסופי ועמידה קפדנית בכל תנאיו. לא לפני 2035. באותו מועד יורשו להפעיל (לא נאמר היכן), "שדה תעופה למטוסים קטנים". בינתיים ישתמשו בשירותים של נמלי אשדוד, חיפה ונתב"ג. בחוכמה של התחמקות, מחברי התוכנית לא מתייחסים לשאלה אם ישראל תמשיך לגבות את המכס מיבוא המיועד לפלסטין ולהשתמש בו כאמצעי לחץ וענישה.
אך אלו זוטות מול התחזית לשגשוג פלסטיני עוצר נשימה, המתפרסת על פני כמאה מתוך 180 עמודי חזון טראמפ. תוך עשור מיום חתימת הסכם השלום, שיכלול סיום מלא וסופי של הסכסוך בין שני העמים וביטול כל התביעות הלאומיות והכלכליות, יוכפל התוצר המקומי של המדינה הפלסטינית (כולל רצועת עזה), מ-14.6 מיליארד דולר כעת ל-33 מיליארד דולר. צמיחה ריאלית של יותר מ-8.5% לשנה. אלא שגם האוכלוסייה הפלסטינית תמשיך להתרחב, ב-41% במהלך העשור הנפלא החזוי לה, כך שהתוצר לנפש צפוי לצמוח במדינת פלסטין מ-3,000 דולר ל-4,700 דולר, שזה כ-12% מהתוצר לנפש בישראל היום.
כמנועי הצמיחה של הכלכלה הפלסטינית ישמשו, כך בכתב החזון, השקעות ענק בתשתיות תחבורה, חשמל, מים ותקשורת, ואחריהן בבינוי, בחינוך, בשירותי בריאות וכך הלאה. הסכום המסחרר של השקעות ב-50 מיליארד דולר הוזכר שוב ושוב בנאומיו של טראמפ, והופיע כבר במסמכים לקראת הפורום הכלכלי המזרח-תיכוני בבחריין שנערך שם לפני חצי שנה בחסות חתנו של טראמפ. הרבה כסף, 50 מיליארד דולר.
אין קשר למציאות
רק שאצל טראמפ כמו אצל טראמפ, אין קשר בין סיסמאות לעובדות, אפילו העובדות הכלולות במסמכים שהוא עצמו חתום עליהם. הנה הן:
• מ-50 מיליארד דולר ש"יוזרמו" (ביטוי טראמפ) על פני עשור, יופנו למצרים 9.2 מיליארד, לירדן 7.4 מיליארד, ללבנון 6.3 מיליארד (לבנון בשליטת חיזבאללה?) ולמדינת פלסטין 27.8 מיליארד דולר. כלומר, הפלסטינים יקבלו כ-2.8 מיליארד דולר לשנה.
• 27% בלבד מאותם המיליארדים יינתנו כמענקי סיוע ישיר, היתר כהלוואות והשקעות של גורמים עסקיים. הפלסטינים יקבלו, אם כן, על פי המספרים היבשים של חזון טראמפ, סיוע רב-לאומי לפיתוח, בסכום שנתי של פחות ממיליארד דולר. בין שליש לחצי פחות ממה שקיבלו בעבר.
• את שאר המימון אמורות לספק השקעות של המגזר הפרטי־עסקי מכל העולם, ובמיוחד ממדינות המפרץ העשירות. הכיצד? בגלל כוח המשיכה של מדינת פלסטין שיהיה "במודל הפיתוח של סינגפור, יפן, דרום-קוריאה, שוודיה וגרמניה" כן, כן, אלו מדינות המודל לפלסטין בספר החזון של טראמפ. ספק אם רגלם של מחבריו דרכה ולו פעם אחת בסמטאות החשוכות של עזה.
יש בתוכנית אוסף בלתי נדלה של מילים מעוררות השראה כמו "רשתות", "יזמות", "חדשנות", "ממשלה דיגיטלית", "ממשל תאגידי נאות", "צמיחה בהובלת מגזר עסקי", "חינוך טכנולוגי הכי מתקדם", "כלכלת שוק פתוחה" - מילות מפתח בשיח של כנסים נוסחו בדאבוס, אך חסרות כל כיסוי ריאלי בשטחי הרשות הפלסטינית, קל וחומר ברצועת עזה.
היוזמה הכלכלית של טראמפ אמורה, "לשחרר את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הפלסטינים", בין השאר על ידי שכלול המעברים בין פלסטין לישראל. אמורה ליצור מיליון מקומות תעסוקה חדשים, להוריד את האבטלה מ-30% ל-12% ולחתוך את העוני בחצי. צריך להיות מנותק לגמרי מהמציאות באזורנו כדי לכתוב שטויות כאלה. בעשרים השנים שחלפו עלה התוצר לנפש ברשות הפלסטינית בפחות מאחוז אחד.
וצריך להיות עיוור צבעים כלכליים כדי להתעלם מהפערים הכלכליים והחברתיים העמוקים בין עזה לרמאללה, כפי שמתעלמת מהן תוכנית טראמפ. העוני בעזה מקיף כמעט 55% מהאוכלוסייה, בגדה המערבית רק 13%. 16% מאוכלוסיית עזה גרים במחנות פליטים ורק 6% בגדה מערבית. השכר היומי לעובד המועסק בגדה כמעט כפול מהשכר ברצועת עזה.
רמת החיים הנוכחית ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון נסמכת על עבודה המונית בישראל וביישובים יהודיים, באישור ובלי אישור, ומכירת תוצרת זולה לקונים מהמגזר הערבי הישראלי. רמת החיים ברצועת עזה, כחצי מזו שברשות, נסמכת על פעילות סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים, תשלומי שכר של הרשות הפלסטינית ומעט תרומות. המרחק בין שתיהן רב - והמרחק בינן לבין סינגפור, יפן ושוודיה, הוא כמו המרחק בין גלקסיות בקצות החלל החיצון.
טראמפ נוהג להציג את עצמו כאיש עסקים מצליח. הוא לא. בעסקיו הִרבה להשתמש בכספם של אחרים ואחר כך להכריז על חדלות פירעון ולהשתחרר מחובותיו. בחזונו "משגשוג לשלום" טמונה טקטיקה עסקית דומה: האחרים ייתנו את הכסף, טראמפ יקבל את התהילה.
זה לא יקרה.
ברשות הפלסטינית ובעזה חיים כחמישה מיליון בני אדם. גם לפי ההנחות הדמוגרפיות האופטימיות של בעלי החזון הטראמפי, תמנה האוכלוסייה הפלסטינית בעוד עשור לפחות שבעה מיליון איש. ואותם שבעה מיליון יידרשו להצטופף כאמור בשתי מובלעות זעירות, האחת (עזה) שהיא כבר עכשיו השטח הצפוף ביותר במזרח התיכון והשנייה, מובלעת מפוצלת, מפוררת ומחוררת ביהודה ושומרון. הן תיקראנה משום מה, "מדינה".
פרק מיוחד בחזון מוקדש לתנאים המוקדמים שהרשות הפלסטינית תידרש לעמוד בהם, לשביעות רצונן של ארה"ב וישראל, לפני שתזכה בתואר הנכסף של מדינה. שהרי המזרח התיכון, נאמר בצדק בחזון טראמפ, "לא יכול להתמודד עם עוד ישות מדינית לא מתפקדת", עם עוד מדינה שלא מכבדת את זכויות האזרח ושלטון החוק. התנאים כוללים גם שיפור המערכת הפיננסית-בנקאית כדי שתהיה "שקופה ובלתי־תלויה עם דירוג אשראי גבוה". רק עם מילוי מלוא הדרישות הללו תוכל מדינת פלסטין להתקבל כחברה בקרן המטבע הבינלאומית. דרישות שלא הועמדו בפני אירן, למשל, כדי לאשר את חברותה בקרן.
לא יימצא ולו דירקטוריון אחד של חברה גלובלית אחת שיאשר השקעה במקום כזה ובסביבה כזו. זהו חזון ללא מועד וללא אחיזה.
ישראל תקבל פיצויים
קצת מתחת לתשומת ליבה של דעת הקהל חלף הפתרון הכלכלי שמציעה תוכנית טראמפ לבעיית הפליטים. נקודת המוצא של החזון ״משלום לשגשוג״ היא הכרה מקבילה בשתי סוגיות פליטים: פליטים ערבים מפלסטין ופליטים יהודים מהמדינות הערביות. "הסכסוך הערבי-ישראלי", נכתב בפסקה הראשונה של פרק הפליטים בתוכנית, "יצר את בעיית הפליטים הפלסטינים והיהודים גם יחד. מספר זהה של ערבים ויהודים איבדו את מקומות מגוריהם ('were displaced' במקור)". אבל היהודים נקלטו היטב, וחיים היטב בישראל ובמדינות אחרות, בשעה שהפלסטינים ש"איבדו את מקומות מגוריהם" חיים בתנאי קיפוח במדינות ערביות ללא זכויות אזרח, מבודדים ולעיתים גם מושפלים.
ולהוכחה, המובאת בחזון טראמפ: בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ממשלת כווית ציוותה על הפלסטינים לעזוב את שטחה ומספרם הצטמצם מ-400 אלף ל-25 אלף. דווקא זו הוכחה שלא במקומה, בלשון המעטה. במקרה של כווית מדובר הרי על עובדים פלסטינים, לא על פליטים, שגורשו ממנה בכלל תמיכת אש"ף בסאדם חוסיין. שום קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הפתרון לבעיית הפליטים הכפולה, על פי טראמפ, הוא כדלקמן:
• חובה להבטיח פיצויים אישיים נאותים לפליטים היהודים מארצות ערביות על אובדן נכסיהם.
• מדינת ישראל צריכה לקבל פיצוי על עלות הקליטה של פליטים יהודים מארצות ערביות.
• יוקם מנגנון בינלאומי ליישוב תביעות הפיצויים של פליטים יהודים ושל מדינת ישראל כארץ קליטתם, בנפרד מהסכם השלום המוצע, וזאת "על מנת ליישם פתרון מציאותי והוגן לבעיה".
• לא תינתן זכות שיבה למדינת ישראל לאף פליט פלסטיני. הפליטים (הרשומים ב-29 בינואר 2020 ככאלה בלשכות של אונר"א), יהיו רשאים לבחור בין קליטה במקום שהייתם הנוכחי לבין מעבר למדינה פלסטינית או הגירה למדינה מוסלמית אחרת, במספר מוגבל מאוד, עד 5,000 בשנה.
• גם זכות ההגירה של פליטים למדינת פלסטין תהיה מוגבלת מראש ומותנית בסידורי ביטחון מוסכמים עם ישראל, שהרי הפליטים יבואו ממדינות עוינות לישראל. כמו כן, קצב ההגירה השנתי יהיה תלוי ביכולות הקליטה הכלכליות של פלסטין ובפיתוח התשתיות שלה.
• ומה עם פיצויים? מחברי חזון טראמפ סבורים כי ההשקעות - 40.8 מיליארד דולר, זוכרים? - הצפויות בירדן, לבנון ומדינת פלסטין הן המענה הכלכלי הנכון להסדר בעיית הפליטים. הכסף הבינלאומי שיוזרם למדינות אלו עם יישום "התוכנית הכלכלית של טראמפ", נכתב שם, "יביא יותר תועלת לאוכלוסיית הפליטים מפיצויים".
• בכל זאת מוצע פיצוי אישי מסוים, "חשוב וראוי", לפליטים פלסטינים. ולשם כך תוקם קרן לפליטים פלסטינים בניהול נאמנים אמריקנים ופלסטינים. לא צוין מה יהיה סכום הכסף שיעמוד לרשותה, אם בכלל, ומי יתרום אותו, אם בכלל. ברור שלא ישראל. בחזון טראמפ, ישראל משוחררת מכל אחריות לבעיית הפליטים הפלסטינים וצפויה לקבל כסף על קליטת פליטים יהודים מארצות ערביות.
• כשכל זה יקרה תפורק אונר"א, יפורקו מחנות הפליטים ומעמד הפליטות יחדל להתקיים. אחד מסלעי המחלוקת ההיסטורית בינינו לבין הערבים יתפוגג ויתפורר תחת גשם הדולרים שיומטרו על האזור.
זהו פתרון דמיוני ומדומה כמו כל השאר: בתוכנית של טראמפ השלום מדומה, מדינת פלסטין מדומה, השגשוג הכלכלי מדומה. אף על פי כן, ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה בנימין גנץ כבר הכריזו שאין טובה ממנה למדינת ישראל. ההכרזה של נתניהו מובנת: התוכנית נהגתה במוחו. אבל למה כחול לבן בולעת את הפיתיון, את הבל ההבלים הכלכלי והלאומי הזה? האם כזהו באמת העתיד שאתם, בני גנץ ויאיר לפיד מייחלים לילדיכם ולנכדיכם, לילדיי ולנכדיי? לחיות בארץ ישראל השלמה שבתוכה מבעבעת מובלעת פלסטינית חנוקה? לנצח?
אני כמעט בטוח שלא. קִרבת הבחירות פשוט שיבשה את השקפת העולם הפומבית שלכם. תוכנית טראמפ בלתי סבירה בעליל, ולכן לא טובה לישראל. לא כלכלית ולא לאומית. אל תיתנו יד למצעד האיוולת.
לפנייה לכתב/ת 
