לריסה לופתת את צלב העץ בין אצבעותיה ורועדת מהתרגשות. זה עתה כרעה ברך על רצפת השיש ולחשה תפילה, ועכשיו היא משוכנעת: "מובטח לי שאכנס בשערי מלכות שמיים", היא אומרת ברוסית.
היא בשנות ה־60 לחייה, מטפחת לראשה, שרשרת צלב זהובה ענודה לצווארה ושמלה רחבה ופרחונית מקיפה את מותניה. היא גרה בפרברי מוסקבה אבל זו הפעם השלישית שלה כאן, בירושלים, והיא כבר מכירה היטב את סמטאות העיר העתיקה. את השם "נעמה יששכר", לעומת זאת, לא שמעה מעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פגשנו את לריסה בחצר אלכסנדר, מבנה לא גדול במיוחד, מבריק מניקיון, בלב העיר העתיקה. הבניין, שהקמתו הושלמה בידי הצאר הרוסי ב־1896, שואב את כוחו מהקִרבה לכנסיית הקבר, המקום הקדוש ביותר לדת הנוצרית. בזכות הקִרבה הזאת הפך לאחת מנקודות החובה בארץ הקודש, שבהן עובר כל צליין רוסי שמכבד את עצמו.
הגענו למקום ביום חמישי בצהריים, אותה שעה ממש שבה עלתה נעמה יששכר על מטוס ראש הממשלה והמריאה לישראל אחרי עשרה חודשים בכלא הרוסי. בחצר אלכסנדר אין לכך זכר: המבקרים מעטים ושקטים והאווירה רגועה. קול צעדינו מהדהד בחלל. הכי רחוק מהדרמה הסוערת והמלוכלכת, זו שמערבבת פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, ומתרחשת במקביל במוסקבה.
אחרי שתתאקלם חזרה בביתה ברחובות ותשלים פערים עם בני משפחתה, כדאי ליששכר לעלות לירושלים ולעשות כאן סיבוב. היא תוכל להתרשם מהתקרות הגבוהות, מהנשים בלבוש נזירות המנקות את החדרים באדיקות, מהתמונות מלאות ההוד. אולי אפילו תישא תפילה קטנה. אחרי הכול - בזכות המקום הזה חזרה ארצה.
בשבועות שקדמו לשחרורה של יששכר ביצעה ישראל שורה של מחוות לרוסיה. אחת מהן קשורה בשינוי מעמד חצר אלכסנדר, נכס שהבעלות עליו נמצאת במחלוקת מזה שנים ארוכות (על שורשי המחלוקת והמהלך שביצעה ישראל בנוגע למתחם, בהמשך). נוסף על כך, הוסדרה הבעלות על חצר סרגיי, מבנה אחר בירושלים ששייך לרוסיה, וניתן לו פטור ממיסוי. לצד זאת חתמה ישראל על הסכם קונסולרי שמצמצם את גירושי התיירים הרוסים המגיעים לארץ. המשותף לכל הצעדים הללו הוא רצונן של ישראל ורוסיה להמשיך ולטפח את זרם הצליינים הרוסים, המגיעים בשנים האחרונות לירושלים בהמוניהם.
גורמים רשמיים בישראל שבו והבהירו כי המחוות לא נעשו כחלק מעסקה לשחרור יששכר, אלא מתוך רצון להדק את היחסים עם מוסקבה. גם השלטונות הרוסיים, שהתגאו בפני אזרחיהם על כך שחצר אלכסנדר הושבה לידיהם, לא כרכו זאת בשחרורה של הצעירה הישראלית מהכלא. אין ספק שהנרטיב הזה נוח לשני הצדדים, והופך את הפרשה לכזאת שמורכבת רק מכוונות טובות. אלא שהעיתוי שבו נעשו אותן מחוות, מעיד בכל זאת על קשר מסוים בין הדברים.
בכל מקרה, החלטנו לבקר בחצר אלכסנדר ולברר על מה כל המהומה. גילינו הרבה יותר מעוד עדות למערכת היחסים הדיפלומטית הסבוכה והעדינה, המורכבת ממקלות וגזרים, בין ישראל לרוסיה. הסיפור של חצר אלכסנדר מבטא היטב את המורכבות שהיא העיר ירושלים, וממחיש בבהירות חלק מהתהליכים שעוברים על רוסיה בשנים האחרונות: התעוררות הדת במדינה, השאיפות האימפריאליות של הנשיא ולדימיר פוטין, והשפעתה הגוברת של רוסיה במזרח התיכון.
חצר אלכסנדר נמצאת כ־150 מטר מכנסיית הקבר, חצי דקה של הליכה שלווה בתוך סמטאות העיר העתיקה, אותן ממלאים רוכלים המוכרים צלמיות של ישו לצד תיקי עור וחולצות של ה־IDF, צה"ל. חזית הבניין ורדרדה וקבועים בה תריסי עץ גדולים. על הגג מתנוסס דגלה הצהוב של "החברה האימפריאלית הפרבוסלבית לארץ ישראל", שעוד נגיע אליה. גם סמלה של החברה מוטבע על גג האבן, הכרזת בעלות שאינה משתמעת לשתי פנים.
המבנה נקרא על שם הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי, שבתקופתו הוקם. אנחנו נכנסים אליו דרך דלת מעוטרת זהב ומוצאים עצמנו בחלל קריר, שבו משוטטות צעירות הלבושות כנזירות. הנשים הללו אינן נזירות, אלא עוזרות לנהל את המקום ובעיקר דואגות שיישאר נקי ומצוחצח. הן מגיעות מאוקראינה, בלרוסיה ויתר מדינות ברה"מ לשעבר שאינן רוסיה. אחת מהן, חייכנית במיוחד, מוצבת בכניסה וגובה מאיתנו חמישה שקלים. אם אתם דוברי רוסית, אגב, לא תצטרכו לשלם שקל, ונשים בלבוש לא צנוע יתבקשו לכרוך פיסת בד סביב כתפיהן.
זה מבנה מרשים, צר וארוך, המתנשא לגובה של שלוש קומות. מהתקרות משתלשלות נברשות יפהפיות. ליד הכניסה אולם הארחה קטן שהשתמר מימי הצאר: רהיטים כבדים בעלי פיתוחי עץ, ציורים של משפחת המלוכה בלבוש מלחמה נוצץ או בשמלות מהודרות, וכמובן תמונתו של הצלוב, שעיניו העצובות מביטות עלינו כאן מכל פינה.
בהמשך המסדרון כמה קופות צדקה, עמדה לחלוקת נרות וחנות מזכרות קטנה, גם אותה מתפעלת נערה שפניה המחייכות תחומות בכיסוי ראש לבן. בקצה המסדרון כנסייה קטנה, הקרויה על שם הקדוש הרוסי וגיבור המלחמה מימי הביניים, אלכסנדר נבסקי. דיוקנאות מרהיבים, עצומים, מתנוססים כאן על הקיר ומהתקרה מתנדנדת עוד נברשת ענק.
במפלס התחתון כמה ממצאים ארכיאולוגיים שאותרו בחפירות, ובהם שרידי דלת עתיקה. על פי המסורת הנהוגה כאן, זו הדלת ממנה יצא ישו אל ירושלים בדרכו לצליבה. שרידי הדלת מחופים בזכוכית ונחשבים למקום הקדוש ביותר בחצר. בדיוק שם מצאנו את לריסה כורעת ברך ומתדפקת על שערי שמיים.
בכדי להבין את המחלוקת סביב הבעלות על חצר אלכסנדר, יש ללכת כמעט 200 שנים לאחור. מי שמסייע לנו בכך הוא ד"ר דויד גורביץ', חוקר ומומחה לירושלים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר־אילן. בעבר עבד בעיריית ירושלים והיה אחראי על ניהול היחסים הדיפלומטיים עם העדות הנוצריות, כך שהוא מכיר את כל נימי הסכסוכים ביניהן. גורביץ' החל את לימודיו בתחום הארכיאולוגיה ובמהרה התאהב בירושלים. "המקום הזה מיוחד", הוא אומר. "יש פה סיפורים שלא נגמרים". הסיפור של חצר אלכסנדר הוא רק אחד מהם.
במאה ה־19 החלה אירופה לגלות מחדש את ירושלים. העיר, שהייתה אז תחת שלטון עות'מאני, נהייתה לפתע לנקודה חשובה על מפת היחסים הבינלאומיים. "ירושלים הופכת באותה התקופה לנגישה יותר, גם מבחינה לוגיסטית וגם מבחינת התודעה", מסביר גורביץ', בעודנו משקיפים על העיר העתיקה. "החל משנות ה־40 של המאה ה־19 מתחילים להופיע פה נציגים של מעצמות: הבריטים, הצרפתים, האוסטרים, האיטלקים, וכמובן הרוסים. מתפתח מרוץ שבמרכזו השאלה מי ייטע יותר דגלים בירושלים".
שאלת ההשתלטות על נכסים בירושלים נובעת לא רק מיוקרה, אלא גם ממניעים פרקטיים. "באותם ימים מגיעים לירושלים הרבה מאוד צליינים רוסים, עטופים בתכריכי פרווה ובנעלי קש", אומר גורביץ'. "החבר'ה האלה היו עניים שהגיעו מכל מיני כפרים ברחבי רוסיה. אחרי שהם עולים לירושלים, פסגת השאיפות שלהם, הם אוכלים, שותים ומתחילים להתקוטט עם הצליינים ממערב אירופה. המפגש בין הרוסים הפרבוסלביים לקתולים לא עובד טוב".
בסביבות 1860 מחליט הצאר הרוסי, שאינו שבע נחת ממה שקורה לאנשיו בירושלים, לעשות מעשה. הוא רוכש מגרש גדול שנמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה והיה עד אז בשימוש הצבא העות'מאני. על השטח הזה, מוקף החומה, מקים הצאר עיר שלמה, מעין רוסיה הקטנה. במתחם בית הארחה לגברים, בית הארחה לנשים ומבנה הקונסוליה. לימים, יזכה המקום הזה לשם "מגרש הרוסים", והיום בשטח שלו אפשר למצוא בין היתר את כיכר ספרא ואת לשכת ראש העיר ירושלים.
תאוות הרוסים לנכסים בירושלים לא נעצרת שם: האימפריה הצארית משתלטת על נכסים נוספים בעיר, בין היתר בעין כרם ובהר הזיתים. אך גולת הכותרת היא השטח שרוכש הקונסול הרוסי ב־1859 מידי הנוצרים הקופטים, מגרש קטן בתוך העיר העתיקה עצמה. על השטח הזה תוקם חצר אלכסנדר.
הרוסים ממשיכים לשלוט במבנים שרכשו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914. מכיוון שבמלחמה רוסיה נאבקת באימפריה העות'מאנית, נציגיה מסולקים לאלתר מירושלים. העות'מאנים משתלטים על חלק מהבניינים הנטושים במגרש הרוסים, והופכים אחד מהם לבית מעצר, תפקיד אותו ממלא המבנה עד היום. את חצר אלכסנדר, מבנה בעל אופי דתי הנמצא במקום רגיש, מותירים העות'מאנים בידי אנשי הכנסייה הרוסית.
הבאים בתור הם הבריטים, שכובשים את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. ואולם כאשר המנדט מסתיים ב־1948, מחליטים הבריטים להשיב את הנכסים הרוסיים בירושלים לידי בעליהם החוקיים. כאן עולה שאלה מהותית: מיהם הבעלים החוקיים הללו?
בעוד ירושלים עוברת מיד ליד, גם במוסקבה מתחוללת מהפכה אדירה ולשלטון עולים הקומוניסטים, שמדיחים את הצאר מכיסאו. "בגלל היחס השלילי של השלטונות הקומוניסטיים לדת, חלק מאנשי הכמורה הבכירים בכנסייה הרוסית בורחים לאחר המהפכה לאמריקה", מספר גורביץ'. "הם מקימים בניו־יורק את מה שנקרא 'הכנסייה הרוסית הגולה'". במשך שנים הכנסייה הגולה, שזכתה לכינוי "הכנסייה הלבנה", טוענת בתוקף כי היא ממשיכת דרכו של הצאר. לימים, יקים סטלין בברה"מ את "הכנסייה האדומה". גם היא תטען שהיא ממשיכת דרכו של הצאר.
העימות בין הכנסייה הלבנה לאדומה נסוב לא רק סביב שאלות דתיות, אלא עסק גם בסוגיות נדל"ן. אחת מהן הייתה שאלת הבעלות על הנכסים שהיו בידי הצאר בירושלים. הבריטים, ערב עזיבתם את ירושלים, בוחרים בצד של הכנסייה הלבנה, זו שמושבה בניו־יורק. אבל השלטון הישראלי החדש מעדיף דווקא את הצד השני - זה של הכנסייה האדומה, שמחוברת בעטיניה לשלטון החזק במוסקבה.
וכך, לאחר הקמת המדינה חלק מהמבנים במגרש הרוסים מועברים לידי הכנסייה האדומה שבברה"מ, ואחרים נרכשים ממנה בידי ישראל במה שיזכה לכינוי "עסקת התפוזים". מדוע? מפני שחלק מהתשלום - ארבעה וחצי מיליון דולר, הון תועפות באותם ימים - מתבצע באמצעות תפוזים.
הסידור הזה מחזיק מעמד, אך לא לזמן רב. ב־1967 כובשת ישראל מידי הירדנים את מזרח ירושלים ומופתעת לגלות שבית המלוכה ההאשמי פעל בצורה הפוכה לחלוטין: הוא העביר את הנכסים הרוסיים בירושלים דווקא לכנסייה הלבנה, היריבה. למרבה התסבוכת, כך נוצר מצב שבאותה העיר ובאותה המדינה, ישנם נכסים השייכים לשתי כנסיות מתחרות, שלא אוהבות זו את זו, ושכל אחת מהן משוכנעת שהיא ממשיכת דרכו של הצאר. "ישראל מתלבטת מה לעשות, ומקבלת החלטה", אומר גורביץ'. "היא מחליטה לא לעשות כלום".
במשך שנים ההחלטה לא להחליט מתבררת, בגדול, כנכונה. ב־2007, ובעידודו של פוטין, מתאחדת הכנסייה הלבנה עם הכנסייה האדומה ומסתיים הנתק בן 90 השנים בין הצדדים. בכך, לכאורה, היה אמור להגיע לקיצו גם הסכסוך הנדל"ני היצרי בירושלים. אלא שכאן הדברים מסתבכים עוד יותר.
את נכסיה בירושלים ניהלה הכנסייה הלבנה באמצעות "החברה האימפריאלית הפרבוסלבית לארץ ישראל". אחד מהנכסים הללו היה חצר אלכסנדר, שדגל החברה עודנו מתנוסס מעליו. את החברה ניהל מאז 1983 כומר בשם אנטוני גרבה, שעל פי החשד נהג בחברה כבנכס אישי ושילשל את כספיה לכיסו הפרטי. כאשר הודח בשל כך מתפקידו, סירב גרבה לוותר על מעמדו ואף הצליח לנתק את חצר אלכסנדר מהכנסייה הלבנה ולהותיר את הנכס היוקרתי בידיו.
לאחר מותו של גרבה ב־2005 השתלט על החברה אדם בשם ניקולאי הופמן, יליד ברה"מ המתגורר כעת בגרמניה. הופמן, דמות צבעונית שאף הכריז על עצמו כדוכס, הפך את חצר אלכסנדר לעסק מניב שגובה תשלום ממבקרים ומקיים בתוכו חתונות מפוארות.
חצר אלכסנדר הפך אם כן לנכס הרוסי היחיד בירושלים מימי הצאר, שאינו נמצא בבעלותה של ממשלת רוסיה. אצבע בעינו של פוטין. ב־2015 הגישה ממשלת רוסיה בקשה רשמית בישראל, לשים סוף לשאלת הבעלות על המתחם. המניעים לכך היו הרבה יותר מאשר נדל"ניים: העם הרוסי הוא דתי ביסודו והאמונה הדתית, שהודחקה בימי השלטון הסובייטי, התעוררה בעוצמה לאחר נפילתו. פוטין מקיים קשרים אדוקים עם מנהיגי הכנסייה והשבת חצר אלכסנדר לידי רוסיה פונה לאותם אנשים כמו לריסה, נוצרים אדוקים בני מעמד הביניים, המהווים את עמוד השדרה של התמיכה הפוליטית בנשיא. "ומעבר לזה, הרבה ממה שרוסיה עושה מאז עליית פוטין לשלטון זה להחזיר עטרה ליושנה, לשוב לתקופת הצאר", אומר גורביץ'. "רוסיה רוצה בסופו של דבר להגיד: 'כל מה שהיה שייך לצאר, חזר עכשיו לידינו'". המגמות הללו משתלבות גם בחזרה של רוסיה לתחום ההשפעה במזרח התיכון, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, במעורבותה העמוקה במלחמת האזרחים בסוריה.
בישראל ידעו את כל הדברים הללו, אבל המשיכו לא להחליט. הייתה בכך מידה רבה של היגיון: העברת בעלות על מבנה רגיש בעיר העתיקה בירושלים היא לא עניין פשוט - משפטית, פוליטית או מדינית. לפיכך, המסמכים הרוסיים בנוגע לחצר אלכסנדר תויקו במשרד המשפטים והעלו שם אבק. עד עכשיו.
בחודשים האחרונים, לאחר מאסרה של יששכר ולקראת ביקורו של פוטין בישראל, התגבש במשרדי הממשלה צוות מצומצם שעבד על חבילת מחוות לרוסים. את המגעים מול הרוסים ניהל בקדחתנות השר זאב אלקין, ובנושא הייתה מעורבת גם השרה גילה גמליאל וראש המל"ל, מאיר בן שבת. את הצד הרוסי ייצג סגן שר החוץ, מיכאל בוגדנוב, שאחד מתפקידיו הוא פיקוח על הרכוש הרוסי בישראל. שאלת הבעלות על חצר אלכסנדר עלתה על הפרק.
לקראת ביקורו של פוטין בישראל לפני שבועיים, במסגרת פורום השואה, חלה האצה במגעים. בוגדנוב נפגש עם גמליאל במוסקבה ויומיים לפני הגעתו של פוטין ארצה נפגש עימה שוב בירושלים. מאוחר יותר, בפגישתו של פוטין עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמה של יששכר, יפה, השתתף גם תיאופילוס השלישי, הפטריארך היווני של ירושלים ודמות מרכזית בשאלת נכסי הכנסייה בבירה. במהלך ביקורו הבטיח פוטין ליפה יששכר כי "יהיה בסדר". זמן קצר אחר כך עמד בהבטחתו.
יום לפני נחיתתו של פוטין בארץ, התברר כי המחווה הישראלית לרוסיה בשאלת חצר אלכסנדר, כבר הושלמה. ב־30 בדצמבר, שלושה שבועות לפני הגעתו של פוטין ארצה, פירסם משרד המשפטים מסמך שכותרתו: "בקשה לחידוש רישום מקרקעין הידועים כספר 8 דף 69 על שם הפדרציה הרוסית". על המסמך חתומה המפקחת על רישום המקרקעין, ולכאורה הוא מעביר את חצר אלכסנדר לידי ממשלת רוסיה.
אלא שבפועל, משמעותו של המסמך לא ברורה. במשרד המשפטים מסרבים לפרט בעניין וגם עורך הדין בוריס למפר, ששמו רשום על המסמך (לא ברור את מי מייצג למפר, את הבעלים הקודמים של הנכס או את ממשלת רוסיה), אינו מנדב מידע. "עזוב", הוא אומר. "יש פה המון פוליטיקה. אני מעדיף לא לדבר".
מה שברור הוא שדגלה הצהוב של "החברה האימפריאלית הפרבוסלבית לארץ ישראל", המוצב על גג חצר אלכסנדר, ממשיך להתנופף ברוח הירושלמית הקרה. גם הצעירות המנקות את המתחם ביסודיות, משתייכות עדיין לאותו פלג מעט תימהוני מהכנסייה הלבנה, שהשתלט על הנכס ומסרב להעניקו לעושי דברו של פוטין. כששאלנו אותן על כך הן הצטנפו בתוך כיסוי הראש. "אנחנו לא קשורות לעניין", אמרו.
גורלו של הנכס, אם כן, לוטה עדיין בערפל. ומה לגבי ישראל? יש מי שטוען שהיא הרוויחה מכל הכיוונים. היה מי שציטט השבוע את השיר של חיים חפר, "אדוני השופט", כדי לתאר את מהלכיה הנבונים של ממשלת ישראל במגעיה מול הנשיא הרוסי פוטין: "אז מכרתי לו בית שלא היה שלי, כי לא רציתי שייסע מפה עם יחס שלילי".
המשך, בכך אין ספק, עוד יבוא.
