בחזרה מסין, בלי בדיקה בנתב"ג
כל הדרך בחזרה לישראל הוא חשש ממתקן המעצר הממתין לו בנתב"ג או מבידוד בביה"ח. אבל כששליח ynet ו"ידיעות אחרונות" לסין נחת ארצה, הוא לא נבדק על ידי איש ולא קיבל תדרוך בנמל התעופה. משרד הבריאות: "הכתב אזרח ישראלי ורשאי להיכנס"
הטיסה הבינלאומית האחרונה שיצאה משנגחאי נפתחה בהודעה לקונית של הקברניט על כך שהמסכים האישיים לא יפעלו במהלך כל 12 שעות הטיסה. "אבל מה תעשו לי? זה לא כאילו נותרה לכם ברירה אחרת", אני ממשיך בדמיוני את דבריו.
כך הסתננתי לאזור האסור שבו פרץ הנגיף
אחרי שעה באוויר הדיילים במסיכות הפנים מתחילים להגיש את מגשי האוכל. הכפפות הלבנות הסטריליות שנדרשו ללבוש דווקא הולמות את המעמד ומעניקות תחושה של ארוחה מלכותית במעון בבלפור. לא שזה משנה בשלב זה, זאת הארוחה החמה הראשונה שלי מאז יצאתי לאזור "גראונד זירו" של התפרצות וירוס הקורונה, ואני מתנפל על מנת האורז המיובשת הזאת כאילו אין מחר. כקינוח אני מחליט לפנק את עצמי ברכישת חבילת Wi-fi אווירית במחיר שערורייתי ובעזרתה אני מתעדכן שמשרד הבריאות מתכוון להכניס אותי ואת שאר הנוסעים שמגיעים מסין לבידוד מיד עם הירידה מהמטוס.
אני משתף בחששותיי נוסע צרפתי שלצידי, והוא אומר שזה עניין סטנדרטי: הממשלה שלו, למשל, מתכוננת לממן 14 ימי מחלה לצרפתים שחוזרים מהעיר ווהאן בה התגלה הנגיף. בעוד הוא מספר לי על התוכנית להלין אותם בעיירת נופש על חופי הים התיכון, אני כבר מדמיין את מצעי המיטה שיחכו לי במתקן המעצר בנתב"ג.
אלא שהחשש המשותף לי ולעוד חמישה נוסעים ישראלים שהגיעו מסין מתבדה במהרה כשאנחנו עוברים כמו כולם בביקורת הגבולות - ללא שום התייחסות מיוחדת, תישאול או בידוק. אמנם גם בעצירת הביניים באיסטנבול עברנו באין מפריע, אבל מילא הטורקים - ארדואן הרי ישמח לשלוח אלינו מגיפה - הגם אתה, בן גוריון? אחרי כל העוצמה והנחישות ששר הבריאות ליצמן הציג לאומה? איפה כל ההבטחות וההצהרות ש״ישראל מוכנה וערוכה״? היכן עמדות המידע הפוטוגניות? ייתכן שהוצבו לעיני מצלמות הטלוויזיה בלבד?
״אתה לא רוצה לשאול מאיפה באתי? איך אני מרגיש?״, אני מקשה על הפקיד בעמדת החתמת הדרכונים. ״חבר, עוד מעט שבת״, מסנן מישהו מאחוריי, והפקיד מורה לי להסתלק מבלי להרים מבט.
כך נופצו באחת תוכניות התובלה היישר לבית החולים, ובמקום זה אני נאלץ להתקשר לאחותי שתסיע אותי הביתה. והיא מסרבת בנימוס, ״אבל שמתי לך אוכל מחוץ לדלת״, הוסיפה. גם הבוס השאיר כבר הודעה ובה אזהרה פן אנסה להתקרב אליו או למשרד ברדיוס של שלושה קילומטרים. באולם מקבלי הפנים אני נתקל בקולגה. ״מה את עושה פה״, אני שמח לראותה, אבל היא מבועתת - ״אתה לא אמור להיות בהסגר עכשיו?״, בדוכן המרת הכספים מסתכלים לי עמוק בעיינים. ״מוכר לי מאיפשהו, אתה לא..״ אני קוטע את העובדת ומגלגל עיניים, ״כן, שון מנדס הישראלי״. היא מרימה גבה, ״שון מה? התכוונתי שאתה ההוא.. אתה הווירוס!״.
מה שלא עובד לליצמן עובד לבקשת הקהל ואני מסתגר בדירתי, צמוד לפסטיבל השחרור של נעמה יששכר. התמונות שלה ושל אמה מחזירות אותי למחסום של האזור המבוצר, למשפחות החצויות, לאמהות הבוכיות, ואני חושב על כל אותם מיליונים שלא יכולים לקפוץ כמוני על מטוס. מיליונים שבשבילם חופש התנועה היא פריבילגיה, לא זכות בסיסית.
התפרצות הווירוס וההתמודדות הסינית איתו מחדדת שוב את הטוב, הרע והמכוער שבאימפריה החדשה של העולם. מצד אחד היכולת לבודד ביעילות - ובתקווה גם למגר - את מה שעלול להפוך לאיום ממשי על הגזע האנושי. מצד שני לשלול מ-35 מיליון איש זכות טבעית מבלי להניד עפעף או לעורר אף מחאה. מישהו צריך היה לספר את סיפורם ולהשמיע את קולם, ואני שמח שהצלחתי לעשות זאת, גם אם זה עלה לי בהסגר ביתי.
התגובות ברשתות החברתיות ששולחות אותי לאלף עזאזל, צורחות שאני חסר אחריות על שהגעתי כל כך קרוב לנגיף ושסיכנתי אומה שלמה. ואני רוצה לענות - איזה אומה? מי בסיכון? מיליונים תחת מצור, מידע שדולף בקושי רק דרך שכבות על גבי שכבות של פילטרים וקומץ מצומצם של עיתונאים שמוכנים לצאת מהבית כדי להגיע לאמת. אני משחזר את מה שעברתי בשבוע האחרון, ומבין שאם כל יחסי האהבה/שנאה שלי למקצוע - איזו חשיבות עצומה יש לתקשורת. כמה ברי מזל אנחנו - כמו שאמר לי חבר משנגחאי - שיש לנו אותה בסביבה.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הכתב אזרח ישראל ורשאי להיכנס לארץ. ההמלצות לסגירת הגבולות היבשתיים והימיים יצאו לגורמים הרלוונטים. בניגוד לאמור ישנה עמדת מד"א פעילה בנתב"ג 24/7 ושילוט, כך שאם היו לו סימפטומים הוא צריך ללכת להיבדק. לפי המלצות המשרד, הוא צריך ביוזמתו להישאר בבידוד ביתי".
לפנייה לכתב/ת 
