לא תאמינו מה קורה היום בחצר האחורית של האינטרנט

חזרנו לחדרי הצ'טים, המקום שבו כולנו גדלנו. בין פדופילים ובוטיות אירוטיות גילינו את המצרך הנדיר ביותר ב2020: אנונימיות

ירמי שיק בלוםעדכון אחרון: 13.02.20 , 15:49

"עכשיו תורך להוריד משהו"(צילום: iStock)

כמי שגדל בתחילת שנות האלפיים, שיטוט בחדרי צ'אטים היה חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות שלי. אני מעריך שבמצטבר שרפתי לפחות ארבע שנים מחיי על צ'יטוטים, מה שמקנה לי תואר ראשון במדעי ההתכתבויות. כנער שמנמן, מחוצ'קן וביישן, הצ'אטים היו מקום המפלט שלי. תחת מעטה האנונימיות יכולתי מצד אחד לחלוק את הסודות הכי כמוסים שלי בלי לפחד להיפגע, ומצד שני להתנתק מהגוף הגשמי והמגושם שלי ולהיות מישהו אחר.

בגיל ‭16‬ התחזיתי באופן קבוע לבן ‭ .42‬ כיניתי את עצמי "המרצה להיסטוריה" ושוחחתי עם בנות ‭ 24‬ שנראו לי אז מבוגרות. סיפרתי להן (ולעצמי) שאני בחדר עבודה עמוס ספרים, מעשן סיגריה ולוגם וויסקי. הרשמתי אותן בשפה רהוטה ובידע כללי אזוטרי. הקשבתי, ייעצתי ובסוף השיחה התוודיתי שאני בעצם בן ‭ .16‬ בתגובה הן היו עונות "איכס, שקרן מגעיל, מה אתה מתחזה לבן ‭ 16‬יא פדופיל ביי".

גם הפעם הראשונה שהבאתי ביד הייתה בצ'אט. הייתי כבר בסוף כיתה ח' וכל החברים שלי עשו את זה מהיסודי. במבט לאחור זה נראה לי מוזר שנלחצתי מפעולה כל כך אינסטינקטיבית, שהתשובה לאיך עושים אותה טמונה בשם שלה. פעולה שכל קוף מבצע באופן מוכני, אבל אני פשוט לא קיבלתי את חוברת ההדרכה. כולם סביבי דיברו רק על זה, מה שהלחיץ אותי, גרם לי לשקר ולפתח אוננותפוביה - תסביך הימנעות מסיפוק עצמי שהמצאתי ומן הראוי שייכנס לספרי הפסיכולוגיה. בחופשת שבועות של כיתה ח', שנת ‭,2001‬ התעוררתי כולי רטוב ומבוהל. המחשבה הראשונה הייתה שחזרתי להרטיב במיטה, אבל לא היה לזה ריח של שתן, היה לזה ריח של חרובים. כמה סימבולי לקבל קרי לילה בחג השבועות, שבו נהוג לאכול מוצרי חלב ולהשפריץ מלא מים.

לכן, כשקמתי רטוב ומבולבל כמו ישו רגע אחרי טבילתו בירדן, חוויתי התגלות. הבית היה ריק. ניגשתי למחשב המשפחתי בסלון, חיברתי את המודם, ניתקתי את כל המשפחה מתקשורת טלפונית, ובפעם הראשונה התחברתי לצ'אט לבד. עד אז הכרתי צ'אטים מלשבת על יד עמי ברדוגו ולהסתכל עליו מצחקק מהודעות זימה שקיבל מגברים מבוגרים בזמן שיעור מחשב על קלט-פלט, כשהיה מתחזה לבת.

התחברתי. נכנסתי לחדר סקס וכתבתי לכל בת שהייתה מחוברת. אחת מהן ענתה לי. סיפרתי לה שבחיים לא הבאתי ביד - והיא לא צחקה עליי אלא הדריכה אותי בסבלנות. תוך שניות פרקתי את העול הכבד שסחבתי שנים, עול שהיה גם פיזי. שבוע אחר כך ירדתי חמישה קילו. מתברר שבכלל הייתי שמן מזרע. יש סיכוי שזה היה בכלל עמי ברדוגו, או צבי, בן ‭ 57‬ מנצרת עילית, אבל זה לא משנה את העובדה שאותה/ו אנונימי/ת גאל/ה אותי מייסוריי ועל זה אני חייב לו/ה תודה.

בגלל זה, כשהקלדתי את המילים "נענע צ'אט" ‭ 19‬ שנים אחר כך, הידיים שלי רעדו מהתרגשות. לא היה לי מושג למה לצפות. מי נכנס לצ'אטים ב-‭?2020‬ האם המדיום הפרמיטיבי ההוא בכלל שרד את האבולוציה הטכנולוגית המואצת של העשור האחרון, מישראבלוג וצ'אטים אנונימיים, לאיי-סי-קיו, ‭ MSN‬ מסנג'ר, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טלגרם, סנאפצ'ט, טינדר, אוקי קיופיד, טיקטוק ופורטנייט? האם בעידן שמקדש את החשיפה העצמית נותר צידוק לציד-לקט של הרשתות החברתיות האנונימיות, הניאנדרתל האינטרנטי, האינטרנט אקספלורר של האינטרנט אקספלורר?

גוגל לא מצא את הצ'אט של נענע ולא את הצ'אט של וואלה. כמו היבוסים, האמורים וג'קו אייזנברג, הם נעלמו ולא נותר מהם זכר. את הצ'אט של תפוז גוגל כן מצא. נכנסתי לקישור, אבל במקום צ'אט נפתחה אזהרת מסע: "שירות הצ'אט אינו פעיל עוד. שירותי הצ'אט מופעלים על ידי מפעיל חיצוני, 'טוטאל צ'אט', שאינו חלק מאתר תפוז ואינו באחריותו. מפעילי האתר אינם לוקחים אחריות על השימוש בצ'אט ואין לראות בקישור זה משום המלצה לשימוש באתר הצ'אט".

האזהרה גרמה לי להרגיש כמו שילוב בין מגלה ארצות הרפתקן לסוטה עבריין שעומד לרכוש נשק ושימורי עוברים בדארקנט. הקלדתי "טוטאל צ'אט", נכנסתי לקישור ויצאתי לדרך. איך שהתחברתי קיבלתי שתי הודעות זהות משתי משתמשות שונות, לימור וירדן, שכתבו "היי, אני חדשה כאן". עניתי לשתיהן "גם אני", ובתגובה הן שלחו לי מספר טלפון ו"אני אוהבת לדבר בפון תתקשר אליי שנייה".

השעה הייתה ‭ 16:30‬ וקרוב לאלף איש היו מחוברים. ‭ 449‬ בלובי, ‭ 372‬ בחדר הומואים, ‭ 191‬ בחדר פנטזיה, ‭ 133‬ בחדר ערבים, ‭ 55‬ בחדר לסביות, ‭ 41 ‬ בחדר נשואים-נשואות, ‭ 30‬ בחדר מבוגרים ו-3 בחדר ‭ 20‬ פלוס. המסקנות הראשוניות מכמות המשתתפים פר חדר היו שהצעירים לא נמצאים כאן, ושכמו במדינה, גם בצ'אט הערבים מהווים ‭ 20%‬ מהאוכלוסייה.

ניסיתי לעקוב אחרי המתרחש בשיחה הציבורית בלובי והלכתי לאיבוד. הכל הרגיש אקראי, ולא היה ברור מי מדבר עם מי ועל מה. זה נראה ככה:

עופרי וניליה אשדוד: "אני בוניליה בביג אשדוד מי מתקשר או מגיע"

אתיופיתת: "וואי אין כמו לאכול חול רטוב"

‭:k-nine bitch‬ "למי יש כלב גדול לא מסורס?"

חולה במיטה: "חול רטוב זה בוץ".

דו סוטה ‭ :45‬ "מי מכיר או זיין בחורה בשם אלמוג מקריית ביאליק??"

‭:Black‬ "אז בוץ יבש זה חול?"

חרמן על מפורסמות: "מי לפנטז באינסטגרם על מפורסמות?"

חולה במיטה: "בוץ יבש זה בוץ יבש"

מלבד לימור וירדן, היחיד שפנה אליי היה "אסלה ציבורית" שכתב שהוא "מחפש מבוגר קשוח וכסוף שיישב לי על הפה ויחרבן ארוחת בוקר". העיצוב הבסיסי, הפונטים המיושנים ומודעה קבועה לשיחות ארוטיות שתפסה ‭ 40%‬ מחלון הצ'אט החזירו אותי בזמן לתחילת שנות האלפיים. העדות היחידה לשנת ‭ 2020‬ הייתה באנר קופץ לשיר החדש של נועה קירל. גם חוויית המשתמש הייתה מסורבלת ותמוהה. בכל פעם שהקלדתי נקודה בסוף משפט, הצ'אט חסם את ההודעה ושלח התראה ש"הודעה זו מכילה מילים אסורות". מתברר שעל פי תקנון "טוטאל צ'אט" לכתוב בעברית תקנית אסור, אבל לדרוש חרבונים בפה מותר.

השדרוג הטכנולוגי היחיד שהבחנתי בו היה שבכל פעם שעברתי חדר, האלגוריתם הקפיץ פרסומת שהותאמה ספציפית לקהל היעד. סקס ופנטזיה - ויאגרה; הומואים - הסרת שיער בלייזר; נשואים-נשואות - בגידות; מבוגרים - דיור מוגן. החדר היחיד שהאלגוריתם פספס היה חדר ערבים, שבכניסה אליו קפצה בדיקת זכאות לדרכון פורטוגלי. בחורה שכינתה את עצמה "פנטזיה להגשמה עם קירח" שאלה אותי אם אני קירח. עניתי לה שלא אבל אני מפחד שאני מתחיל להידלדל מהקודקוד, זה תופס? והיא חסמה אותי. ניסיתי לפתח שיחות, להבין מה אנשים מחפשים בצ'אט מעבר למין, אבל זה לא ממש הלך.

אני: "אז מה את מחפשת כאן?"

סיוון ‭ :22‬ "מצ'טטת מה אתה עיוור? רק אחמדים חושבים שמחפשים כאן". אני: "אבל מה זה אומר מצ'טטת? בטוח את מחפשת משהו"

סיוון: "חפרת יא אחמד"

אני: "אחמד זה קללה?"

סיוון: "ביי יא אחמד"

השיחה הציבורית בחדר "ערבים" הייתה סואנת. ההודעות נכתבו או בערבית או בעברית ערבית, ואחרי שמשתמש בשם "עלי הבדואי" הקליד בערבית כמה הודעות ברצף, תרגמתי אותן בגוגל טרנסלייט וזו הייתה התוצאה:

בסופו של דבר בכית עליי

אבל אתה מפליץ עוד ריח

זו הייתה פשוט דיבורים

רהם חי, בן דודך

נכון אני אקבל את זה

בדואי כמאהב

אם הייתי מתלוצץ.

החדר היחיד שהשיחה בצ'אט הציבורי שלו הייתה קוהרנטית היה חדר מבוגרים. נדמה שהממשק הפרימיטיבי היטיב עם הפנסיונרים החמודים וגרם להם להרגיש בנוח.

כרמל: "זה עלה ‭ 149‬ שקל, זה בהזמנה מהום סנטר זאב"

זאב: "מעולה"

כרמל: "זה של חברת המילטון זאב"

זאב: "יופי"

גרוש לזוגיות: "לא חייב להציף את הכללי בשיחות פרטיות תודה וסליחה"

כרמל: "זאב דקה אני אשלח לך תמונה לווצאפ"

זאב: "מעולה כרמל"

כרמל: "זאב קניתי עוד דברים לבית מהום סנטר"

גרוש לזוגיות: "יש פרטי לא חייבים לסבול, קצת התחשבות"

ניסיתי להשתלב בשיחה, שאלתי אם הם קהילה קבועה וכמה שנים הם נכנסים לכאן, אבל הם התעלמו ממני. כששאלתי מה התוכניות לוולנטיין נוצר סכסוך בקבוצה. היידי כתבה ש"וולנטיין היה כומר נוצרי אנטישמי, מה לכם ולחגים נוצריים? אין לכם מספיק חגים יהודיים?", אבל זאב וכרמל ביקשו ממנה להירגע, והיידי ענתה להם "אני רגועה ולא נסערת". הסדר שב על כנו כשעפרה שאלה "למה קופסה קטנה של תות שדה עולה ‭ 25‬ שקל?". גרוש לזוגיות הסביר שזה "בגלל מחירי ההדברה שעלו", והיידי עקצה אותה ואמרה "עפרה, לא חייבים לקנות, אפשר רק להסתכל". זאב הוסיף שזה "בגלל שאת קונה בסופר ולא בשוק", וכרמל חתמה את הדיון ואמרה ש"את הטיימר לבוילר גם קניתי מהום סנטר, זאב".

"אני לא רובוט אומרים לכם"(צילום: iStock)

לימור וירדן המשיכו להציף וביקשו שאתקשר. החלטתי לשחק אותה עיתונאי חוקר ולראיין את אחת הבנות. חייגתי וענתה לי הקלטה קולית שדקלמה מספר שמתחיל בספרות ‭ .1901‬ עלות החיוג לא נמדדת פר דקה ומחירה קבוע ‭ 50 -‬ שקל לשיחה. ההוצאה הכספית לא הרתיעה אותי, בעיקר כי אבא שלי משלם לי את הפלאפון. זה רק אני שבגיל 32 ההורים משלמים לו את חשבון הסלולר תחת התירוץ הלא רלוונטי של "הטבת מסלול משפחתי", או שזה דימוי מדויק להיותנו דור שלגמרי נתלה כלכלית בהוריו? חייגתי למספר והגעתי להקלטה קולית של סלקום, שהודיעה שהמכשיר שלי חסום לחיוג למספרים האלה וביקשה תעודת זהות של בעל המכשיר כדי להסיר את החסימה. נאלצתי להתקשר לאבא שלי ולהתוודות בפניו שאני עומד להתקשר לשיחות ארוטיות, אבל לא בגלל שאני סוטה מין, אלא כי אני עיתונאי חוקר.

ביטלתי את החסימה, חייגתי למספר, וענתה לי הודעה מוקלטת של בחורה שאמרה "ללימור לחץ ‭ ,1‬ לירדן לחץ ‭ ,2‬ לשירז לחץ ‭ ."3‬ לחצתי ‭ .1‬ אחרי כמה צלצולים השיחה נענתה, אבל אף אחד לא דיבר. שאלתי, תחקרתי, התחננתי, ואחרי דקה לחשו לי "היי". אמרתי שאני לא שומע, המשכתי להתעקש שיענו, אבל אחרי חמש דקות התייאשתי וניתקתי. הסקתי שזו תרמית מכוונת. הבחורות נדרשות לא לדבר כדי לגרום ללקוחות לנתק ולהתקשר בכל פעם מחדש ובכך לגבות מאות שקלים מגברים בודדים וחרמנים.

כשהשמש שקעה נמאס לי להיות גבר והחלטתי לשנות מגדר. מעניין שבעולם של פוליטיקת זהויות ושיח על נזילות מגדרית, ההתחזות בצ'אט הפכה מפונקציה נלוזה ובלתי מוסרית לנאורה ומתקדמת. התנתקתי והתחברתי מחדש כ"רעיה", בת ‭ 36‬ מהצפון. תוך שנייה הוצפתי בעשרות הודעות. טום כתב לי "אמא, את זוכרת את היום השרבי שהתקלקל לנו המזגן בבית?". נשוי חתיך אמיד מצויד שאל "רכבת פעם על סוס? לא החיה". רפי כתב "וואו איזה גוף סקסי, תתפשטי ותשתקי. כשאת על ארבע מקבלת ספאנק הכל שקט. שפת סימנים. שתוקה ויפה". גבר שכינה עצמו "אין כבר גשם" שאל אותי מה שלומי. שאלתי אותו למה הוא בחר בכינוי הזה, והוא ענה "כי אתמול בחרתי בכינוי גשום בטירוף או משהו כזה".

למרות ההודעות הבוטות ניסיתי לפתח איתם שיחות, אבל הם קראו לי חופרת. היחיד שנפתח אליי היה גבר בן ‭ 37‬ שכינה את עצמו "נשמה טובה". במהלך השיחה הוא כל הזמן חזר על זה שהוא נשמה טובה עם לב טוב ושהוא מחפש מערכת יחסים טובה. שאלתי למה הוא מחפש דווקא בצ'אט, והוא אמר שאין כלום בחוץ ואף פעם לא הייתה לו חברה. התחלתי להרגיש אשם בגלל ההתחזות, אבל "נשמה טובה" לא הפסיק להקליד, ולא יכולתי לעזוב את השיחה. הוא סיפר שלפני שנה אבא שלו נפטר והוא גר עם אמא שלו. הוא מחפש בחורה שתשמור עליו ותהיה איתו. הוא שאל אותי אם זה מפריע לי ואם אני מקבלת אותו, והתחלתי לדמוע מול המסך.

אמרתי לו שאני מצטערת אבל אני רק מחפשת לדבר והוא נעלב. הוא כתב שבחורה שלחה לו את המספר שלה וביקשה שיתקשר. שאלתי איך קוראים לה, והוא אמר "לימור". אמרתי שלא יתקשר אבל הוא הפסיק לענות לי. ב-‭21:30‬ היו יותר מ-‭2,000‬ משתמשים מחוברים. בחרתי בכינוי שאהבתי כנער בן ‭ ,16‬ "המרצה להיסטוריה" - רק שהיום אני מספיק מבוגר ולא זקוק להתחזות גילאית. שוטטתי בלובי וגללתי את רשימת המשתמשים. לחצתי על משתמשת שבחרה בכינוי הפשוט "בת ‭ "40‬ וכתבה בתיאור שהיא רק מחפשת לשוחח. כתבתי לה שגם אני מחפש רק לשוחח, והתחלנו לדבר. מהר מאוד נפתחנו. אמרתי ששנים לא נכנסתי לכאן ואני מנסה להבין למה ב-‭2020‬ אנשים עדיין נכנסים לחדרי צ'אטים.

"בת ‭ "40‬ סיפרה שהיא חדשה כאן. נכנסה לראשונה לפני כמה חודשים ומאז התמכרה. שאלתי למה היא התמכרה והיא ענתה ש"גם לאנונימיות וגם לאקראיות. זה כמו ללכת ברחוב, אתה לא יודע את מי תפגוש". היא סיפרה ש"דרך הצ'אט למדתי משהו ממש משמעותי, להבין עולם שלם דרך מילים כתובות. לא חשבתי שזה אפשרי לפני זה". הסכמתי ואמרתי לה שבגיל ‭ 16-15‬ הייתי נכנס לכאן המון ואני מרגיש שהמקום הזה לימד אותי לכתוב. שאלתי אותה מה הביא אותה לצ'אט והיא אמרה ש"נכנסתי לכאן לראשונה בגלל משבר ה-‭40‬ ומאז הרבה דברים מעניינים קרו לי. תמיד הייתי יפה וחכמה, אבל תמיד גם מרוחקת מהחיים. הפער בין מה שרציתי להגיד ולעשות למה שקרה בפועל היה נורא גדול, ודווקא כאן, בפעם הראשונה בחיי - בגלל האנונימיות, בגלל חוסר המחויבות - הצלחתי להיות נטו אני, וזה עבד".

שאלתי אותה אם זה חלחל למציאות, והיא אמרה ש"הרבה יותר קל לי לגשת לאנשים וסתם להתחיל שיחה. קודם בחיים לא הייתי מעיזה לעשות את זה. חזרתי השנה ללימודים, להשלים את הדוקטורט שלי, ותמיד היה לי נורא קשה לדבר בכיתה עם אנשים שאני לא מכירה. פתאום זו בכלל לא בעיה".

הצטמררתי. כמו "בת ‭ ,"40‬ אלה בדיוק התחושות שהיו לי לפני ‭ 19‬ שנה, כשנכנסתי כנער ביישן, עצור וחסר ביטחון שמפחד אפילו מלהביא לעצמו ביד. בזכות השיחות בצ'אטים נפתחתי לעולם והתחלתי לקחת בו חלק. בתחילת הדרך קיבלתי אזהרת מסע מטעם "טוטאל צ'אט", ובצדק. חדרי הצ'אטים הם שמורת טבע פראית ונכחדת. יש כאן פדופילים טורפים, בוטיות אירוטיות רמאיות וגברים בודדים ושבורי לב. אבל אם מתגברים על הסכנות ומסתכלים מעבר לטינופת, מגלים שזה המקום האחרון באינטרנט שנשאר אנונימי לחלוטין. וב-‭2020‬ האנונימיות הזו היא משאב נדיר ויקר ערך. אולי המשאב הווירטואלי האחרון שמאפשר לך להיות עצמך עד הסוף.