ההצלחה של הציונות הדתית גרמה לפילוג שלה
זהו הפרדוקס המייאש של המגזר: דווקא הצלחתו המסחררת גרמה לפיצולים ומחלוקות שמקשים עליו לממש את הפוטנציאל האלקטורלי שלו
סערה של ממש התעוררה במגזר הדתי בימים האחרונים בעקבות המודעה של כחול לבן שכללה דגל ישראל מוכתם בצהוב לצד הכיתוב: "כל כך הרבה חרדל שכבר אין לזה טעם". רבים התפלאו שהקמפיין - שכוון נגד האגף החרד"לי של הציונות הדתית - הרגיז דווקא את האגפים הבורגניים והליברליים של המגזר, "הבנטים".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בהפוך על הפוך, זו דווקא דוגמה למלחמות הפנימיות בציונות הדתית, שקיבלו ביטוי בולט במיוחד בשלוש מערכות הבחירות של השנה האחרונה, והצליחו לעורר סקרנות רבה גם מחוץ למגזר. זה התחיל מכישלונה של מפלגת הימין החדש לעבור את אחוז החסימה בסבב א', והביא לסאגה מביכה של פיצולים ואיחודים שמעוררת שאלה מרכזית קשה: איך זה שמגזר שנוכחותו בכל תחומי החיים בישראל הופכת דומיננטית יותר ויותר, משיג תוצאות עלובות כל כך כשמדובר בתחום הפוליטי?
התשובה מצויה בתופעה שראויה לכינוי "פרדוקס ההצלחה". לעתים, דווקא הצלחתה המסחררת של קבוצה חברתית גורמת לה לפיצולים ומחלוקות, ולפגיעה בחוט השדרה הרעיוני המקורי, בשעה שמצבי מצוקה גורמים מנגד לאיחוד כוחות.
רוב בני הציונות הדתית מחזיקים בעמדות ימין מובהקות מבחינה מדינית, אולם יש בתוכם מנעד רחב של עמדות בתחום הדתי ("דתיי הרצף"). בהקשר הזה ניתן להצביע על שלוש קבוצות משנה עיקריות, שלכל אחת מהן דפוסי הצבעה שונים: האגף הליברלי, שלפי מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2014 מונה כ-24% מהמגדירים עצמם בבירור כדתיים לאומיים; האגף החרד"לי, השמרני-קיצוני מבחינה דתית, המונה כ-12%, ובתווך הרוב הבורגני הדומם, המונה כ-64%.
בני האגף הליברלי, רובם צעירים, סולדים בדרך כלל מעצם ההצבעה למפלגה סקטוריאלית. למעשה, רובם מצביעים לליכוד ומיעוטם לכחול לבן. שתי מפלגות אלה דואגות לשבץ ברשימותיהן מועמדים דתיים כדי לקרוץ לקהל זה. לבני האגף החרד"לי העמדות הדתיות חשובות לא פחות מהעמדות המדיניות, ולכן הם לא יצביעו למפלגה חילונית, ורובם מאוגדים באיחוד הלאומי של בצלאל סמוטריץ'. ואילו הרוב הבורגני מתפצל בין הבית היהודי לבין הצבעה לליכוד "כדי להבטיח את שלטון הימין".
לכך יש להוסיף שני נתונים משמעותיים: יש בפריפריה הציונית-דתית גם הרבה בוחרים מזרחים בעלי גישה מסורתית. הוריהם כנראה הצביעו למפד"ל, אבל הכעס על דחיקת הזהות המזרחית בחינוך הדתי-לאומי, ולעיתים גם ההקפדה ההלכתית, מביאות אותם להצביע לש"ס.
המודעה שעוררה את הסערה:
כל הפיצולים האלה פוגעים כמובן ביכולתן של מפלגות הסקטור למצות את פוטנציאל המנדטים הגבוה של המגזר. החולייה החלשה במיוחד היא הבוחרים הליברלים, שכאמור מלכתחילה מעדיפים לראות את עצמם במפלגה כללית. לפיכך, היעדר "בייס" ליברלי מספיק גדול הביא לכישלון הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד באפריל, לעומת הצלחתה היחסית של הבית היהודי למשוך את הקהל החרד"לי והבורגני, המחויבים יותר למגזר.
וגם לקראת מועד ג', שבו חשב בנט למנף את תפקידו הנוכחי כשר ביטחון כדי להצליח להעמיד מפלגה עצמאית, החשש מאחוז החסימה אילץ אותו בסופו של דבר לחזור ולשתף פעולה עם חבריו לשעבר.
בעתיד, לפחות זה של השנים הקרובות, התמונה צפויה להשתנות. לכשיסתיים עידן בנימין נתניהו יעברו מן הסתם בנט ושקד למקומם הטבעי בליכוד, וכלל האגף הליברלי ימצא את מקומו שם או במפלגת מרכז נוסח כחול לבן. החרד"לים יישארו במפלגה סקטוריאלית בשאיפה להוריד מחדש את אחוז החסימה, כד להבטיח כניסה לכנסת.
ואילו הצבעת הבורגנים תלויה בשאלה עד כמה הגרעין הקשה החרד"לי של המפלגה הסקטוריאלית יאפשר להם מקום ומעמד במפלגה, ובאיזו מידה יחושו שצורכי המגזר - ההתיישבות, סבסוד החינוך הדתי-לאומי היקר, בניין בתי כנסת ומקוואות ומינויים לתפקידים בממסד הדתי - נענים גם ללא צורך במפלגה סקטוריאלית.
זה מחזיר אותנו למודעה המסעירה של סוף השבוע: מתברר שלמרות כל הוויכוחים האידיאולוגיים שתוארו כאן, בסופו של יום מדובר באנשים שיש ביניהם אחווה מגזרית גדולה, כבנים למשפחה אחת, ולא רק כמטאפורה: לעתים קרובות יש באותה משפחה ציונית-דתית גם ליברלים, גם חרד"לים וגם דתל"שים.
טעות גדולה היא לנסות לסכסך ביניהם מבחוץ, וטעות גדולה עוד יותר היא לעשות זאת לא באמצעות ויכוח רעיוני, אלא בהטחת עלבון בוטה, כאילו כל מהותם של החרד"לים מסתכמת בכתם צהבהב על דגל המדינה.
- יאיר שלג הוא חוקר בתוכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
