קיצור תולדות הדיכאון
יותר מ-45 אלף אמריקנים מאסו בחייהם בשנים האחרונות. בתור אחד שחווה התאבדויות במשפחה ובקרב חברים, אני לגמרי מודע שגם אני מועמד
יהונתן גפן
לפי מחקרים אמריקניים, המוות בארה"ב הפך למגפה קטלנית. כמו באיזו סדרה דיסטופית בנטפליקס, אנשים נעלמים, והנותרים מתאבלים עליהם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יותר מ-45 אלף אמריקנים מאסו בחייהם בשנים האחרונות. הם מתו בגלל התמכרויות למשככי כאבים, רובם מגובים במרשמי רופאים. כדורים אופיאטים, מנות-יתר של הרואין, קריסטל מת', והכדור החדש יחסית, פנטיל, שחזק פי מאה מהרואין. יש גם כאלה שיורים בעצמם, חותכים לעצמם את הוורידים. הם פשוט לא רוצים לחיות יותר.
יותר מדי אנשים מרגישים ששכחו אותם ואז הם רוצים גם לשכוח את עצמם, ואפילו הנשיא דונלד טראמפ הכריז על משאלת המוות הזאת כמשבר. תראו מי שמדבר.
המתאבדים האמריקנים הם בעיקר אנשים לבנים ועניים, שקועים בחובות, לא מתפקדים, וכשאין להם חיים לא נותר להם מוצא אחר מלבד לגמור עם זה, להיות אובדניים. או במילים אחרות ‑ לא להיות. לפי הסטטיסטיקה: האפרו-אמריקנים לא כל כך ששים למות, והאוכלוסייה ההיספנית היא במקום הראשון שאומר "לא" להתאבדויות. אולי זה בגלל שלהיספנים יש קהילה וחברים. והם לא לבד.
בעידן המודרני הממוחשב, האדם שכלוא לבד עם הנייד והמחשב הוא האדם הבודד בעולם. ברשתות החברתיות אולי יש לו רשת אבל אין לו חברה. כשאתה יוצא להפגנות חברתיות בכיכרות, זה לא רק בגלל שאתה נגד הכיבוש או גירוש המהגרים או ראש הממשלה, אלא יותר כדי לראות אנשים כמוך, חיים ומזיעים, זזים וצועקים, לא רק פרצופים מרוטשים בפייסבוק או באינסטגרם. וכשהייתי בהפגנה נגד ההתחממות הגלובלית חשבתי: איך זה שאין הפגנות נגד התקררות בני האדם?
אנשים מדוכאים בוחרים במוות ועוזבים אותנו, וזה לא חדש לי. בתור אחד שחווה התאבדויות ומוות של נטילת-יתר במשפחה ובקרב חברים אהובים, אני לגמרי מודע שגם אני מועמד, לפחות גנטית, ללכת מפה ולוותר, אבל אני אומר שהאומץ האמיתי הוא לא ללכת מפה אלא דווקא להישאר.
אני מאמין שאלוהים, כפי שאני מבין אותו לפעמים, מביט בנו מלמעלה ואומר: "אם שמתי אתכם פה, אני מאוד מבקש שתישארו פה". כמו שהמשורר הרוסי (וההתאבדותי!) ולדימיר מאיאקובסקי כתב: "אם יש כוכבים בשמיים, זה סימן שלמישהו יש צורך בהם!".
אלבר קאמי כתב שיש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת והיא: בעולם האכזרי, נטול המשמעות וחסר האלוהים הזה, האם מומלץ להתאבד? אני חושב שקאמי משיב על השאלה המבעיתה הזאת בספרו "האדם המורד": "הדרך היחידה לחיות בעולם שאין בו חופש היא להבין שעצם הקיום שלך הוא אקט של מרד".
עשרות אלפי האנשים שהרגו את עצמם באמריקה (והסכנה היא שכמו כל אופנה אמריקנית הטרנד הזה גם יגיע לארץ) היו בעיקר חלשים וכנועים.
הדרך שלי, ושל חבריי האמנים, לצקת טעם בחיים, היא המרד נגד כל מה שמשפיל אותנו, ולא להפסיק לצייר ולכתוב ולצעוק את זה, ולא לשתוק, גם כשהעולם אדיש לקיומנו, לא סופר אותנו, ובדרך כלל הוא גם די מכוער ומטומטם.
ונקנח במשהו שסארטר אמר: "העולם היה מסתדר יפה מאוד גם בלי אמנות, אבל באותה מידה הוא היה מתנהל נפלא גם בלי בני האדם".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
יהונתן גפן
מומלצים
