הצגת חייהם: התלמידים בעוטף עזה הפכו את המציאות לתסריט
במשך חודשים הסתובבו תלמידי כיתה י"א מבית הספר האזורי שער הנגב בין יישובי עוטף עזה ואספו עדויות על השגרה בצל המצב הביטחוני הקשה. את העדויות הם הפכו למונולוגים מרגשים שמוצגים בהצגה בשם "הבית בסכנה". "המטרה שיבינו עם מה אנחנו מתמודדים", סיפרה חן בלקין, אחת השחקניות
אזעקות, רקטות, טרור בלונים והטראומה שמסרבת לעזוב: תלמידי כיתה י"א במגמת תיאטרון בבית הספר האזורי שער הנגב שבעוטף עזה העלו לאחרונה הצגה מרגשת בשם "הבית בסכנה". ההצגה כוללת מונולוגים מצמררים המתבססים על עדויות מקוריות של תושבי העוטף, אותן אספו התלמידים באדיקות במשך חודשים.
כשהם לבושים בפיג'מות ועטופים בשמיכות צמר רכות עלו אתמול (רביעי) 18 השחקנים הצעירים לבמה. מנסים לשדר אווירה נינוחה, כמו בבית. אך האם עבורם הבית הוא באמת מקום בטוח ומוגן? על המורכבות הזו הם השיבו באמצעות סיפורים קטנים מהמציאות היומיומית הבלתי אפשרית בדרום.
כל אחד מהתיכוניסטים מדבר מגרונו של אותו תושב שראיין. אבל למעשה - זה גם הוא בעצמו, שכן השחקנים גם הם תושבי העוטף. על הבמה הם "יורים" מונולוגים קשים ונוקבים על המצב הביטחוני ועל החששות מפני סבב הסלמה נוסף.
"הבית הוא מקום בטוח, הוא שלי, כאן גידלתי את ילדיי, אז איך זה שהוא הפך למקום הכי מסוכן?", נאמר על הבמה. עוד מוסיפה אחת הנערות כשהיא עטופה בשמיכה: "ואז יש אזעקת צבע אדום, איך אני מגיעה לממ"ד? הילדים שלי, מה איתם, שירוצו לממ"ד. אבל פתאום אני נהפכת לאדם עצבני ולא רגוע. ואז עולה המחשבה: 'איך אני מגדלת ילדים במקום הזה, איזה מין אמא אני שאני נותנת שזה יקרה?'".
ההצגה החדשה עושה בימים אלו את צעדיה הראשונים על הבמה. רק לפני שבועות נקבעה להם הופעה ביישוב עומר, אבל בגלל המצב הביטחוני היא בוטלה.
חן בלקין (16), אחת השחקניות ותושבת קיבוץ ברור חיל, סיפרה ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" לאחר המופע: "כל אחד מאיתנו משחק מישהו אחר, אבל ההזדהות היא מלאה. למעשה, יש חיבור מוחלט בין העדויות שאספנו לבין החיים שלנו עצמנו. כשאני עולה על הבמה אני מתמלאת בצורך של נתינה, לאפשר לאנשים להרגיש את מה שאנחנו חווים. ועם מה אנחנו מתמודדים".
עוד סיפרה בלקין על תהליך העבודה והיצירה: "את העדויות ריכזנו והפכנו לתסריט, שהוא ללא עלילה אבל מבוסס על מונולוגים שלמים של עדויות תושבי עוטף עזה".
"לא ידעתי לצפות את תגובות הקהל, אבל נדהמתי לראות עד כמה הנושא הזה בוער בכולם, עד כמה זה נוכח בחיים של כולם. תמיד בסוף ההצגה אני רואה את הדמעות של האנשים וזה מרגש, כי אני מבינה שהסיפור שלנו והמסר שלו עברו בהצלחה", אמרה.
לפנייה לכתב/ת 
