"זה שאין פה פקקים מוריד לחץ ומאפשר לך לנשום"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת גינזבורג מקיבוץ אילות.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"אנחנו ותושבי רמאללה על אותו ציר וכולנו עומדים יחד בפקקים"

"היום גם מזוזה אנשים לא קונים בלי המעצב או המעצבת"

בצילום: מירון (35), אילון (40), נינה סול (6), דני (3) ואמיליה (שנה).

משפחת גינזבורג מקיבוץ אילות(צילום: אסי חיים)

הבית: 50 מ"ר, קומה שנייה. לא משלמים שכר דירה.

איך הגעתם לקיבוץ? מירון: "גרנו בגבעת עדה. אילון עבד ב-wix והיה ממקימי מחלקת האונליין מרקטינג שם, ולי היה עסק להפקת חתונות. ערב אחד ישבנו ועשינו מעין חשבון נפש ותחשיב כלכלי, ונכנסנו לשוק מכמות הכסף שנכנס ויוצא ומכל הבלגן בחיים שלנו. בעיקר נטרפנו מהפקקים, כמעט שלוש שעות כל יום. הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו שאין מצב שזאת המהות. שאנחנו עובדים כל כך קשה וקורעים את התחת כדי לאפשר לעצמנו לעשות אותו דבר בדיוק גם בחודש הבא. הבנו שבתוך כל המערבולת הזאת, הדבר הכי חשוב שהולך לאיבוד זה הזמן. שאנחנו חייבים לעצור. התחלנו לחפש כל מיני קהילות בגולן ובגליל, ופתאום חשבנו, למה לא אילות, ששם ההורים של אילון גרים".

מה אתם עושים? מירון: "במעבר לפה אילון הגשים חלום והוא מתעסק במוזיקה". אילון: "עד שהתחלתי ב-wix ניסיתי להישאר בתחום המוזיקה, ומתישהו נשברתי. כשהגענו לפה, הייתה לי חצי משרה עם 19 ילדים שלמדו פסנתר וגיטרה. היום אני רכז המוזיקה של המועצה האזורית ומנהל את בית הספר למוזיקה של חבל אילות, ואני מתכוון להקים פה קונסרבטוריון".

מירון: "אני הבנתי שצפויה לי האטה בקריירה ולקחתי את זה בחשבון, אבל אז הכרתי את בועז דן, המייסד של תיאטרון אלעד שהוא יליד הקיבוץ, והתחלתי לעבוד כמנהלת השיווק של התיאטרון".

מה זה התיאטרון הזה? מירון: "תיאטרון עם יוצרים מהבימה, מהחאן ומהקאמרי שעזבו את המרכז עם המשפחות, כדי להקים פה בדרום תיאטרון יוצר ושונה. זה תיאטרון שאין לו מבנה. הפכנו את החיסרון הזה ליתרון, ואנחנו מתמחים בהפקות תלויות-מקום. למשל ההצגה הראשונה, 'ירמה לאור ירח', מתחילה מחוץ לבית בקיבוץ, והקהל יוצא יחד עם השחקנים למסע במדבר. ויש את 'רומיאו ויוליה' שהיא הצגת משתה. הקהל בא לחתונה של יוליה, שותה ואוכל וכל ההצגה קורית סביבו בחדר האוכל של אילות. אני לא בטוחה שמישהו מתל אביב מגיע לאילת כדי לחפש את מה שיש לו מתחת לבית, ואנחנו מנסים לחשוב איזו חוויה שונה לתת לו".

אתם חברי קיבוץ? אילון: "כבר שנה וחצי". מירון: "שנינו מאוד עסוקים, אבל בארבע עוזבים הכל ומבלים עם הילדות פה על הדשא. זה שאין פה פקקים, רמזורים ורכבים מוריד לחץ מהגוף ומאפשר לך לנשום".

איך זה מבחינה כלכלית? מירון: "זה קיבוץ שיתופי, המשכורת הולכת לקיבוץ ואנחנו מקבלים תקציב, והשחרור הזה מהמרדף הוא ממלא. ברגע שאתה לא עובד בשביל כסף אתה יכול לעבוד במה שאתה רוצה, ואתה בוחר את מה שהכי ימלא אותך". 

מינוס? מירון: "אנחנו משתדלים לא להוציא יותר מהתקציב. חינוך הבנות זה 600 שקל בחודש, והאוכל מסובסד. יש לנו נכס בחוץ, וזה לא חריג פה וזה סוג של חיסכון, אבל בכל מקרה אין פה את המרכיב של הלחץ הפיננסי. הכסף הוא לא אישיו".

חו"ל? מירון: "עד שאמיליה נולדה ניצלנו הרבה יותר את הטיסות הזולות מפה. זה מטורף. יותר זול מלהגיע למרכז. 40 אירו הלוך חזור לאירופה, והשדה עשר דקות מפה. בקיבוץ צוחקים שיותר זול להיות בחופשה מאשר לחיות פה".

ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? מירון: "יכולנו לשבת פה רגל על רגל, לעבוד במינימום ולחיות אותו דבר כלכלית, אבל החלטנו לחיות בפריפריה ולא להתפשר על המצוינות, כל אחד בתחומו, וזה ממלא אותנו יום-יום". אילון: "ההחלטה להיות חברי קיבוץ".