החלוצה
במשך 40 שנה – מהלסינקי 1952 עד ברצלונה 1992 – צעדו ספורטאי ישראל במדבר האולימפי בלי לזכות במדליה. ואז הגיעה יעל ארד
זה לא שישראל לא הייתה קרובה למדליה אולימפית עד אז. ארבע שנים קודם, בסיאול, השייטים אלדד אמיר ויואל סלע סיימו במקום הרביעי, וכנראה שהיו עומדים על הפודיום אלמלא נפל אחד השיוטים על יום כיפור ומנע מהם להשתתף. אבל קרוב זה לא מספיק, וב-1992 כבר נמאס לישראלים לשמוע על הופעה בכבוד – רצינו מדליה.
ארד בת ה-25, ילידת תל אביב, סומנה מראש כמועמדת בקטגוריית המשקל עד 61 ק"ג, סיימה במקום השלישי באליפות העולם ב-1991, אבל לא הגיעה במצב אופטימלי לברצלונה. ארבעה חודשים לפני האולימפיאדה היא סבלה מקרע במניסקוס ונאלצה לעבור ניתוח בברך, אבל לא התכוונה לתת לשום דבר לעצור אותה בדרך להגשמת החלום שלה – ושלנו. היא חזרה לפעילות בקצב שיא, וידעה שכל העיניים עליה.
ההתחלה הייתה בקרב מסובך מול הספרדייה בגוניה גומס, שהגיעה אחרי ניצחון גדול על מתחרה יפנית חזקה וגם קיבלה דחיפה מהקהל הביתי. ווזארי אחד הספיק ליעל כדי לפתוח את התחרות ברגל ימין.
אחרי ניצחון נוסף על מירוסלאבה ינוסיקובה הצ'כית, חיכתה לארד בחצי הגמר המשוכה הגבוהה ביותר שאפשר היה לדמיין – אלופת העולם פראוקה אייקוף, הגרמנייה האימתנית שהייתה מועמדת כמעט ודאית לזהב. מדינה שלמה הייתה מרותקת למסך, גם אם לא ממש הבנו מה אנחנו רואים. היו אלה הימים שלפני הפיכת הג'ודו לענף מוביל בארץ. עד אז, קוקה היה בשבילנו רק קולה, ויוקו הייתה זו שפירקה את הביטלס.
אייקוף התחילה את הקרב בטירוף, והראתה למה בישראל הביעו חשש מכך שיעל תנשור למלחמה על הארד. היא השיגה קוקה מהיר, ובהמשך יעל נחלצה בקושי מריתוק. זה נראה רע, עד שהישראלית החלה לתקוף בחימת זעם.
האיפון הדרמטי שיעל השיגה כתוצאה משני ווזארי לא נתפס בתחילה. הקהל בבית ראה את אייקוף מזנקת משמחה, משום שחשבה שהיא הייתה זו שקיבלה אותו. אבל לא עבר זמן רב עד שהתברר: יעל היא המנצחת. הפעם לא הייתה שום נפילה ברגע האמת, ו-40 שנה לאחר שישראל להופיע במשחקים האולימפיים, הובטחה סוף סוף המדליה הראשונה.
מאוחר יותר התברר שהיא תהיה עשויה מכסף, והזהב הראשון ייאלץ לחכות. בסיומו של קרב צמוד העניקו השופטים את הניצחון לצרפתייה קתרין פלורי עם שני קולות לעומת אחד. יעל עלתה על המדרגה השנייה בפודיום, מדליית כסף על צווארה ומבט חמוץ על פניה. היא ידעה שעשתה היסטוריה, אבל זה לא סיפק אותה. היא רצתה זהב. לרגע נדמה שהעם בציון יותר מאושר ממנה. "ישראל מודה לך, יעל", אמר לה ראש הממשלה יצחק רבין בשיחת טלפון לברצלונה.
ולמרות האכזבה, ארד, אחת השגרירות הגדולות של הספורט הישראלי מאז ומעולם, לא שכחה להקדיש את המדליה לאחד-עשר חללי מינכן: "היום נקמתי את מותם של הי"א".
לפנייה לכתב/ת 
