כיתת אמן
מיזם "ינשופים" מפגיש בין בכירי האמנים בישראל מכל התחומים לתלמידי כיתות ה'-ו' בפריפריה. הם עוברים יחד סדרה של שישה מפגשים, שמעשירים את שני הצדדים. "זה כלי מדהים שגורם לשינוי אצל הילדים", אומר השחקן הישאם סולימאן ("פאודה"). "היינו מרותקים", מספרת ילדה שהשתתפה בפרויקט לו אחראי מפעל הפיס
בשיתוף מפעל הפיס
אולגה קופריאנוב (11 וחצי), תלמידת כיתה ו' מבית הספר ממ''ד רמב''ם בית־דגן, מעולם לא התעניינה בעולם הקולנוע. "אני אוהבת לכתוב אבל לא התעניינתי בצילום והפקה עד שהכרתי את מיכאל", היא מספרת.
מיכאל הוא מיכאל אללו, במאי ותסריטאי שהגיע לכיתה של קופריאנוב לשישה מפגשים מרתקים במסגרת פרויקט "ינשופים", שמטרתו להעניק העשרה אמנותית ותרבותית לתלמידים בכיתות ה'־ו' בבתי ספר בפריפריה.
"יום אחד המורה סיפרה לנו שעומד להתחיל בכיתה פרויקט חדש ושיגיע יוצר כלשהו מעולם הקולנוע ללמד אותנו קצת על התחום", נזכרת קופריאנוב, "בשיעור הראשון, אני מודה, אף אחד מהכיתה לא ממש הבין מה קורה, אבל מהר מאוד מיכאל כבש אותנו וגרם לנו להיות מרותקים".
"החיבור היה מיידי", מספרת דינה רוזן, המחנכת של קופריאנוב, "הילדים התעניינו, שאלו שאלות, ואפילו נשארו עם מיכאל בהפסקות – ומדובר בגיל שבו הדבר הראשון שהם רוצים לעשות זה לרוץ למגרש המשחקים. הם למדו חומר מקצועי כמו תפקידי הבמאי, ז'אנרים שונים, תסריטים, אבל מבחינתי עיקר הסיפור היה התהליך הרגשי שעברו הילדים. הם היו צריכים להתחלק לשלשות – במאי, צלם ושחקן – ולהפיק סרטון קצר על פי הנחיותיו של מיכאל. הם למדו על שיתוף פעולה, על עבודת צוות, והתוצאות דיברו בעד עצמן".
עבור ילדים רבים, התהליך היה ממש מרפא. ילדה אחת החליטה לספר על הפטירה של אבא שלה, ילד אחר הציג פגיעות מילוליות שהוא חווה ואיך הוא מרגיש בגללן. "הילדים נחשפו ברבדים מאוד עמוקים. מיכאל לימד אותם איך לא שופטים ולא מבקרים את האחר, איך מכבדים כל תוצר וכל דעה. הוא התחבר אליהם ממקום אישי – והם נפתחו אליו בחזרה", מספרת המחנכת. ואולגה מסכמת: "אני מאחלת לתלמידים נוספים לזכות להשתתף בפרויקט הזה כי מדובר בחוויה מדהימה".
פרויקט "ינשופים" נוצר כדי לפתח אצל הילדים חשיבה יצירתית ועצמאית ולחשוף אותם להיבטי תרבות שונים תוך פיתוח מודעות עצמית והכרת עולם חדש ומרתק. בין היוצרים שמגיעים כבר שלוש שנים לכיתות של תלמידים ברחבי הארץ גם השחקן הישאם סולימאן, הזמר דני רובס, השחקן־כוריאוגרף אבשלום פולק, המשורר ד''ר אורן עילם, השחקן דן תורן, הראפרית אקו מורגנשטיין ואמנים ואנשי תרבות מובילים אחרים מתחומי התיאטרון, המחול, המוזיקה, הכתיבת והאמנות הפלסטית. כל אמן, בהתאם לתחום עיסוקו, נפגש עם התלמידים למסע חווייתי ומעשיר וחושף אותם לעולמו התרבותי.
דולין מלניק, ראש אגף התרבות במפעל הפיס, שיזם ומממן את הפרויקט, מספרת כי "היעד הוא לחשוף ילדים, בעיקר מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, לתחומי תרבות ואמנות מגוונים, שהסבירות כי היו נוגעים בהם ללא יד מכוונת – נמוכה. אנחנו גאים לחשוף בפני דור העתיד עולם חדש ומרגש ולתת להם כלים והכשרה להפוך לשגרירים של תרבות ואמנות בקרב החברים, המשפחה והקהילה".
הישאם סולימאן, שכיכב ב"פאודה", בסדרת הנוער "אילת", בסרטים "מינכן" ו"בית לחם" ובשלל הצגות העביר את המפגשים בכפר ג'סר א־זרקא. "יוזמי הפרויקט ממפעל הפיס פנו אליי ושאלו אם אני רוצה להיות חלק מפרויקט קהילתי חדש", הוא מספר, "מאחר שאני מקפיד כבר שנים להיות בקשר עם הקהילה, היה לי ברור שיש כאן הזדמנות נפלאה – במיוחד בכפר הזה שאין לו תשתיות כמו שצריך ושהמצב האקונומי שלו לא מי יודע מה. הרגשתי מחויבות בתור אמן לקחת חלק".
סולימאן החליט שלמרות שמדובר בכמה מפגשים קצרים, הוא נותן לחבר'ה שלו טעימה מהכל, תוך הדגשת הסיפור האישי שלו. "גם אני הייתי ילד שניתן להגדיר 'במצוקה'. חיפשתי לעצמי מסגרות וחלמתי להיות אמן. אני רוצה שהם יבינו שאפשר להגשים חלומות", הוא מסביר.
בכיתה הם ערכו משחקי תיאטרון, התאמנו על להקשיב אחד לשני, להיות מודעים אחד לשני, נתנו כבוד ועודדו ביטוי עצמי. "הכל מאוד מינימלי, אבל חשוב היה לי לתת להם להתבטא, לחשוף אותם לעולם הקולנוע, מה זה להיות שחקן, מה זה לביים, לזרוע זרע שבעתיד יצמח להיות עץ מרשים וגדול. היה שיתוף פעולה מדהים. המורים סיפרו לי שבעקבות המפגשים האלה הדינמיקה הקבוצתית השתפרה, מערכת היחסים הכיתתית. הם למדו להתבטא. הייתה מישהי שלא הוציאה מילה. אני התעקשתי לתת לה ביטחון לדבר – וזה עבד. יש פה כלי מדהים שעושה שינוי", הוא מסביר.
ד"ר אורן עילם מסכים. גם בכפרים הבדואים שאליהם הוא הגיע, ראו שינוי. "לא יצא לי בעבר לעבוד עם בדואים ובגלל מגבלת השפה הכל היה מאתגר ומרגש הרבה יותר", הוא מספר, "המטרה שלי הייתה רגשית בעיקר, לתת לילדים עוד כלים להתבטא דרכם: רישום בפחם, גרפיטי, יצירת מוזיקה עם לופר. רציתי לפתוח להם את הראש ואת הדמיון. מה שהיה מדהים כאן זה שבגלל שהשפה הייתה מנוטרלת, היינו צריכים לתת לאמנות לעבוד, לחומר לדבר, וזה היה נפלא. הילדים מאוד התרגשו, אני מניח שגם בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שמגיע אליהם מישהו מבחוץ ומעניק להם תכנים שהם לא רגילים לראות. למדתי קצת ערבית דרכם. זה מדהים שילדים בני 10 לימדו אותי ערבית. אין ספק שגם אני הרווחתי".
אקו מורגנשטיין, זמרת, ראפרית ומפיקה, התרגשה מהרעיון שתוכל לעבוד עם ילדים שביומיום היא לא הייתה מגיעה אליהם. "רציתי לעבוד עם ילדים ממקומות שלא הייתי בהם", מספרת מורגנשטיין, "עבדנו הרבה על כתיבה, ובכיתות האקטיביות יותר גם על ליצור ולהופיע. רציתי ללמד אותם מה זה היפ הופ, להראות להם שאם הם רוצים הם יכולים לעשות היפ הופ ומוזיקה בכלל. חלק מהתלמידים אפילו הקלטתי ונתתי להם להרגיש בפעם הראשונה מה זה ליצור ולעבור תהליך מתחילתו ועד סופו".
מורגנשטיין הופתעה מהפתיחות. "הטקסטים שהם כתבו היו מעוררי השראה", היא מספרת, "זה גיל כל כך מיוחד. רציתי לתת להם להרגיש משוחררים ויצאו דברים מדהימים. למשל, בנים בגיל הזה בדרך כלל מאוד שובבים ומשתוללים, אז לימדתי אותם לעשות 'באטלים' חיוביים עם שפה נקייה, כך שיוכלו לפרוק את האנרגיות שלהם ולפתוח את הראש בצורה אמנותית".
הילדים התחברו במיוחד לעולם ההיפ הופ ולאופי המאפשר שלו. "הם אהבו את זה שאני באה לעשות להם 'שיגועים', שאצלי מותר לצעוק, לשיר חזק, לעשות קולות מוזרים", היא מספרת, "הם נפתחו בקלות וזה תפס אותם. הם לא הבינו איזו חייזר נחת אצלם פתאום. יש לי בבית 40 מכתבי פרידה. הרווחתי. הכרתי מקומות וילדים שלא חשבתי שאכיר ואני חושבת שהצלחתי לתת להם פלטפורמה להראות מה הם מסוגלים".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
לפנייה לכתב/ת 
