כוכב "פאודה": "ראש הממשלה, תן לי להופיע בעזה!"
את התפקיד הראשון ב"פאודה" הוא דחה, אבל כשחזרו עם הצעה מפתה - כבר לא יכול היה לסרב. ח'ליפה נאטור מספר על המחיר שנאלץ לשלם בעקבות השתתפותו בסדרה המצליחה, ומשתף מדוע קשה להתפרנס בישראל: "אם הייתי תלוי במשרד התרבות - הייתי מקבץ נדבות"
כבר שלושים שנה הוא משחק על בימות התיאטרון, בישראל או ברמאללה, ואף פעם לא זיהו אותו ברחוב. אבל בגיל 56 ח'ליפה נאטור קיבל את הזדמנות חייו - כשזכה בתפקיד בסדרת הלהיט "פאודה".
לצופי הסדרה הוא מוכר בתור אבו בשאר, אביו של נער פלסטיני שהסתבך בעל כורחו עם כוחות המסתערבים הישראלים - ובתגובה, הבן והאב חוטפים שני נערים מישראל. אבל נאטור לא הספיק ליהנות מהתהילה שמקנה לו התפקיד באחת הסדרות המצליחות בישראל בשנים האחרונות, שכן במקביל לעלייתה של העונה השלישית ב-yes הוא יצא לסיבוב הצגות בארצות הברית. "אני עולה על המטוס בקרוב, אתה חושב שיזהו אותי?" הוא שואל בריאיון טלפוני חוצה גבולות.
הוא נכנס לעולם המשחק בגיל מאוחר - רק בגיל 33 החל להופיע על הבמה, ומאז השקיע בזה את כל חייו. עד כדי כך שהיום, יותר מעשרים שנה אחרי, הוא מצא את עצמו רווק בלי ילדים. "לא כל כך הלך לי בנושא הזה", הוא מודה, "היו לי חברות לכמה שנים, ואז אמרתי לעצמי - 'זה בסדר, נוח לי. למה להתחתן?' ואז אתה מתעורר ומגלה שאתה לבד".
היית רוצה להתחתן עכשיו?
"הייתי רוצה ילדים. זה משהו שפספסתי. יכול להיות שקצת מאוחר לי. אומנם אני לא יכול להגיד שוויתרתי, אבל כנראה שהתיאטרון והמשחק היו קדושים מדי עבורי ולכן זה לא קרה".
נאטור מתגורר בחיפה ובימים אלה הוא משחק בהצגה "לשם ובחזרה" בתיאטרון העברי. לפני כן גילם בחור דתי בסרט הישראלי "תיקון". "כששמעו שאני משחק בפאודה, בפלסטין לא רצו לעבוד איתי. לפעמים יש שיתופי פעולה עם ג'נין ורמאללה, ויכול להיות שאני מאבד עבודה משום שאני משחק ב'פאודה'".
"לא כל פלסטין ראתה את 'תיקון', או את הסרט שעשיתי לפני הרבה שנים עם מיכל ינאי ושם שיחקתי חייל בדואי. 'פאודה' זה אחרת בשבילם, ובשביל החברים בחיפה. ב'פאודה' רואים שיש אנשים מקצוענים, כמו חיילים שרודפים אחרי משפחות קטנות בצד הערבי, ובעיניהם הצד הפלסטיני לא מוצג כראוי. הם רואים ב'פאודה' תעמולה ישראלית".
בעונה הזאת דווקא מוצג הסיפור האנושי של המחבלים, ולא מתעסקים רק בשנאה שלהם לישראל.
"אני לא קורא להם מחבלים. אני מעדיף להסתכל על הדמות שלי ועל מערכת היחסים עם הבן שלו. אני קורא לדמות שלי ג'יאהד ולבן שלו בשאר. אתה תקרא להם מחבלים - אני לא שופט את הדמויות".
אז מה הם? הם מחבלים, זאת ההגדרה.
"תקרא להם איך שתרצה, אני אקרא להם אנשים. בסדרה למשל, אבו בשאר והבן שלו הן דמויות עם מורכבות. אני חושב שהחיים שלנו מורכבים קצת. אני לא רוצה להשתמש במילה מחבל. צר לי שכל כך הרבה קורבנות הולכים. אני בן 56, חשבנו פעם שכל פעם שהורגים מחבל אחד הבעיה נפתרה, אבל היא לא".
בעבר סירבת לשחק ב"פאודה", למה?
"נכון, סירבתי ל'פאודה' כשהציעו לי תפקיד ספציפי אחר. אני אוהב תפקידים עם מורכבות, והתפקיד שהוצע לי היה לא מורכב. אחרי שעשיתי אודישן לתפקיד ההוא, התקשרו אליי מההפקה ואמרו לי 'אם חשבת על התפקיד ההוא - עכשיו יש לנו תפקיד גדול יותר בשבילך', ולקחתי את העניין ברצינות".
מפריע לך לשחק מחבל שחוטף נער ונערה ישראלים?
"מפריע לי לשחק כל בן אדם עם נשק או אידיאולוגיה מסויימת. אם אני אשפוט כל דמות שאני משחק לפי המעשים שלה - אני לא אשחק. בדמות הזאת לא רואים מישהו שחותך אנשים לחתיכות. אתה לא מרגיש את הזעם של הדמות. בשבילי לא פשוט לשחק משהו שהוא רחוק ממני אבל זאת העבודה של אמן. לפני התפקיד הזה שיחקתי בחור חרדי במשך כמה חודשים. יכול להיות שאם יציעו לי לשחק חייל שמרביץ לערבים אסכים, אבל זה תלוי במשמעות של התפקיד. לפני 15 שנה שיחקתי בעזה ישראלי שרוצח ילד. 'פאודה' היא סדרה עם סיפור, ואם אתה מספר רק צד אחד - אתה לא צריך לעשות טלוויזיה. ב'פאודה' יש מורכבות והתסריט שם מספר סיפור. זו לא פרופגנדה".
במהלך חייו נאטור שיחק לא מעט בתיאטרון הישראלי, אבל גם ברמאללה. "הייתי שם 7 שנים", הוא נזכר, "שיחקתי בתיאטרון כשבחוץ אנשים מתו. זאת המורכבות של המקצוע. אנשים שאלו אותי, מה אתה עושה שם? הייתי באזור קלאנדיה והחיילים הורידו אותי על הרצפה והיו אומרים לי 'תרים ידיים'. היה בלאגן שלם במשך כמה שנים. קצת פחדתי להיות שם, נכון אני פלסטיני אבל באוטו שלי אני מזוהה בתור ישראלי. אם היית רואה את הלוויות ממטוס מלמעלה - יכולת לחשוב שאת כולם צריך להרוג. אבל לא. זאת לוויה ואתה לא יודע מי משתתף בה. טנקים עלו על מכוניות קטנות כמו צעצועים. אני ראיתי חיילים בשנות ה-70 עוברים בכפר שלי באמצע הלילה. אני זוכר את הכניסות האלה באמצע הלילה לתוך הכפר. אי אפשר רק לנהל את הסכסוך הישראלי פלסטיני - צריך לפתור אותו".
מה זה אומר?
"יש למישהו שליטה וצריך לפתור את הסכסוך. האנשים בעזה לא יכולים לזוז, לא יכולים לדוג, לא יכולים לנשום".
והאנשים בעוטף עזה סופגים גראדים.
"אי אפשר לנהל את הסכסוך הזה בכניסות לעזה ובזריקת גראדים. הפסקנו להאמין שיכול להיות שלום".
אגב, אתה מגנה את הירי על עוטף עזה?
"אני מגנה כל אלימות. אני לא בעד אלימות. אני לא חושב שמישהו בישראל מבקש שיזרקו טילים מעזה לשדרות, בוודאי שלא, אבל למישהו נוח עם הסכסוך הזה כדי שהוא יישאר בשלטון".
בנוגע לסכסוך, נאטור מפנה אצבע מאשימה לשני הצדדים. "זה יכול להיות כל אחד. לא רק ראש הממשלה, כל מי שמשתמש בהפחדה מבחינתי. הרי איך שולטים בעם? יש כאן שיסוי והפחדה. כל טיל עוזר לשמור על ההנהגה".
אז אתה מתכוון גם לחמאס?
"יכול להיות שגם בעזה נוח להם שסגור שם ושום דבר לא קורה. אבל העזתים לא מונעים ממני להיכנס לעזה, מי שמונע זה הממשלה הישראלית".
מה היית רוצה לעשות בעזה?
"אם עזה הייתה פתוחה הייתי הולך לעשות שם הצגות".
אז בוא תנצל את הבמה ותקרא לראש הממשלה שיתן לך להופיע בעזה.
"כן, אני פונה אליו. תן לי להופיע בעזה! אני אקח להם תרופות גם. תראה, ילד שנולד לפני 15 שנה, במקום לתת לו את האפשרות לחלום, כל מה שהוא רואה זה את הכניסות האלה לעזה והמלחמות ומה שקורה ברחוב. אם היו נותנים לו לחלום - הוא היה אדם הומני. למה אפשר לצפות מהילד הזה? אם היו לי ילדים הייתי רוצה לשלוח אותם שילמדו אנגלית ברמאללה ולא בישראל, פשוט אני שומע את המבטא שלנו ועדיף שם".
אם ככה, מה מונע ממך לעבור לשם?
"אם הייתי יכול הייתי עובר לגור ברמאללה, אבל יש שם צפיפות".
והיית עוזב את ישראל?
"לעזוב את ישראל זו לא החלטה שקשורה בפלסטין. הייתי 13 שנה בתל אביב ובחיפה, אני לא משחק בקאמרי ובבית ליסין. את הכסף שלי אני מרוויח מרמאללה. אני לא מרגיש שייך לישראל. אני נתקל בבעיות כאלה ואחרות. ערביי ישראל הם 20 אחוזים מהעם, והתקציב שלנו בתרבות הוא פחות מאחוז. תאר לעצמך - אם הייתי תלוי במשרד התרבות - הייתי מקבץ נדבות. איך יכול להיות שרק לתיאטרון הערבי בחיפה אין כסף? אני אוהב לעשות אמנות".
אתה חי כאן כמעט כל חייך, יש משהו טוב שתוכל להגיד על ישראל?
"אני לא שונא את ישראל ולא אעזוב את ישראל. יש הרבה דברים שיחלפו אבל האמנות לא חולפת. קשה לי להרגיש שייך. והחברה שסועה. מה אני אעשה? אני מבסוט להיות בחיפה ולא אעזוב, אבל אני לא סומך לא על הבימה ולא על הקאמרי".
