החילונים-החרדים, מה אתם עושים פה?

התלונה נגד דוכן הנחת התפילין ברכבת בתל אביב היא תמצית הסיפור על ציבור קטן וחסר ביטחון שלא מפנים היכן הוא חי. אולי הוא רוצה לגור בצרפת

ללי דרעיפורסם: 13.02.20 , 09:25

(צילום: עידו ארז)

נולדתי בצרפת, מדינה שבה על פי חוק המרחב הציבורי הוא חילוני, כלומר א-דתי. לא מזמן אסרו שם על אימא ללוות את בתה לטיול בית-ספרי כיוון שהיא עוטה חיג'אב. כן, המדינה עד כדי כך חילונית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בצרפת אסור לך ללבוש מטפחת על הראש בצילומי דרכון. דיבור פומבי על רוחניות, או רחמנא ליצלן על אמונה בא-ל, נתפסים שם ככפירה בדת החילונית. לדת יש מרחבים משלה: בית כנסת, מסגד או כנסייה, ובתיהם הפרטי של המאמינים. אבל המרחב הציבורי? נקי מכל סממן דתי.

לפעמים אני תוהה אם אין לציבור החילוני הישראלי החרד טעות בכתובת. הם, שמהווים מיעוט קטן מתוך הציבור החילוני הרחב, חיים בלב המזרח התיכון הלא חילוני בעליל, במדינה שהסמל שלה הוא מנורת שבעת הקנים שהוצבה בבית המקדש, מדינה שבה החיילים נשבעים על התנ"ך וכל ההיסטוריה שלה מושתתת על סיפור בן אלפי שנים. מדינה יהודית. והם? חולמים על המרחב הציבורי הצרפתי. הם במזרח, וליבם בקצה המערב.

החילוני החרד עומד במרחב שלשיטתו רשום בטאבו על שמו, ורואה גבר מזוקן עם דוכן תפילין שמאיים להעביר על דתן את הנפשות החילוניות הרכות של המתבגרים התל אביבים. וזה מתווסף לערמת התבן ששובר את גב הגמל החילוני המוטרד. ערמה שכוללת זמרים ששרים שירי אהבה לא-ל ואשכרה מקבלים את תואר זמר השנה, שדרני טלוויזיה שמעיזים לחבוש כיפה בשידור, תרבות מסורתית ענפה שמגיעה לכל פינה במעוזי התרבות החילונים (וכמובן ביבי, איך אפשר בלי לבכות על ביבי?).

החילוני האדוק חי במדינה שבה הפרהסיה יהודית, ימי החופש הם החגים היהודים, על האוטובוסים מתנוסס שלט "חג שמח" בסוכות. זאת מדינה שבה 60% מהאוכלוסייה מגדירה את עצמה בסקאלה שבין חרדי למסורתי, ו-80% מהתושבים שלה מאמינים בא-לוהים.

החילוני החרד גם עיוור לצד השני של המטבע. הוא עיוור לעובדה שהציבור הדתי והחרדי לא צריך להתמודד עם דוכן תפילין מסכן או עם איחול לבבי על אוטובוס, אלא עם מרחב תרבותי שמאלץ אותו לספק לילדים שלו גדרות, ולפעמים, לצערי, חומות.

הסיפור של דוכן התפילין בתל אביב הוא לא הראשון וגם לא האחרון במאבק האבוד מראש שהחרדים מהדתה מנסים לנהל. למה הוא אבוד מראש? כי יש לו טעות בכתובת. וגם אסטרטגיה לא משהו. כשאתה בטוח בעמדות שלך, בערכים שלך, אתה לא חרד. אתה לא חושש להיחשף. אתה מוכן לקיים דו-שיח עם העמדה השונה. אתה סומך על הערכים שהנחלת לילדים שלך.

ואז, במקום לפנות לעירייה כדי שתסגור את דוכן התפילין, אתה יוזם שיחה פתוחה עם התלמידים על הזהות היהודית שלהם. אתה בודק מי בין התלמידים מניח תפילין – כן, יש גם כאלה בתל אביב – ולמה. אתה יוזם שיחה על ערכי החילוניות. אתה מדבר עם האנשים עצמם ולא מנהל שיחה תאורטית.

אנחנו חיים פה, בפיסת האדמה המזרח-תיכונית הזאת, ומה לעשות, "פה זה לא אירופה". פה אף אחד לא יאסור על מורה מוסלמית לחבוש חיג'אב או על מורה יהודייה לחבוש מטפחת בבית הספר. אנחנו לא שם, וטוב שכך.