"הזמנו מסין מטבח וריהוט לבית החדש - עכשיו הכל מתעכב"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פלקובסקי מכפר פינס שבצפון השרון.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"אנחנו ותושבי רמאללה על אותו ציר וכולנו עומדים יחד בפקקים"

"היום גם מזוזה אנשים לא קונים בלי המעצב או המעצבת"

בצילום: יעל (38), אברמי (38), שהם (16), שנהב (14 וחצי), עילאי (12), ניתאי (8), רני (5).

משפחת פלקובסקי(צילום: אסי חיים)

הבית: גרים בכפר 8 שנים ובבית הזה שנתיים בשכירות. משלמים 3,500 שקל. יעל: "יש לנו פה שטח של 4 דונם. זה מהמם. היינו רוצים לקנות פה, אבל בית של 4 חדרים עולה 4 מיליון שקל".

מה אתם אוהבים במקום? יעל: "זה יישוב דתי שיש בו דתיים מכל הסוגים. דוסים, דתיים מאוד, דתיים לייט, ג'ינס וכיסוי ראש, הכל. וכולם יחד. רצינו לגור פה אבל זה לא מתאפשר אז אנחנו בונים בית במצפה אילן, יישוב קהילתי דתי בין קציר לחריש, לא רחוק מפה. יעלה לנו 1.4 מיליון. זה יישוב שעד עכשיו היה רק עם קרוואנים ורק עכשיו, אחרי 15 שנים, יש אישור לבנות. היינו אמורים לעבור בפסח אבל זה לא יקרה. הכל בגלל הקורונה".

הקורונה? יעל: "נסענו לסין, בחנוכה, עם המעצבת, כי הבנו שבתקציב שיש לנו לא נצליח לרהט את כל הבית. קנינו שם מטבח, ארונות, מיטות, ספריות, תאורה, כלים, מגבות, ריהוט שלם לבית. ועכשיו הכל תקוע". אברמי: "השבוע קיבלנו מהם הודעה שכרגע אין ייצור בהוראה של הממשל. זה כבר היה אמור להיות פה באפריל וזה הולך להתעכב מאוד. אין לנו מושג כמה ועד שזה לא מגיע אנחנו לא יכולים לעבור".

זה מלחיץ אותך? יעל: "ברור. גם אם יתחילו לייצר עכשיו, זה יתעכב מאוד. למזלי אני יכולה להישאר פה, אבל זה דומינו, כי יש כבר כאלה שמתכננים לעבור לפה במקומנו ולא יכולים להיכנס". אברמי: "הכל נעצר. זה משפיע על כל העולם". יעל: "בלי מטבח אי-אפשר להיכנס, אבל בלי ארונות אפשר. אולי נבטל רק את המטבח, ואותו נעשה פה. נראה כמה נהיה נואשים".

מה אתם עושים? יעל: "אני עובדת בעמותת ש"ל לשירות לאומי. אני מנהלת את אגף שילה, שהוא החלק הדתי בעמותה, ויש בו 800 בנות שבאות לתרום למדינה במקום להתגייס. אנחנו עובדים עם משרד הביטחון, יש שם תפקידים מאוד מעניינים לבנות, כמו עוזרות מחקר וסייבר. יש בנות בכנסת ובעוד מקומות. לפני זה הייתי 15 שנה מורה ומחנכת, וכשיצאתי לשנת שבתון הציעו לי לעשות את זה. בשנה הבאה אצטרך להחליט אם אני עוזבת את משרד החינוך, שעדיין שומרים לי על הזכויות. זו החלטה לא פשוטה כי עכשיו טוב לי ואני מגשימה את עצמי, אבל מצד שני כמורה הייתי בצהריים בבית. זה קצת המשפחה מול הקריירה. יש פה מחיר".

אברמי? "אני רב מחנך בישיבה תיכונית בני עקיבא חדרה. אבל לא תמיד עסקתי בחינוך. ב-2006 עבדתי במפעל משפחתי לקלייה של פיצוחים, וכשהתחילה מלחמת לבנון השנייה שלפו אותי למילואים ונפצעתי. ישבתי בבית 10 חודשים ובזמן הזה היה לנו בבית ילד באומנה יומית, ונכנס לי ג'וק לעסוק בחינוך".

מינוס? אברמי: "משתדלים שלא, אבל זה קשה מאוד. הלכנו לייעוץ כלכלי שלימד אותנו לעבוד בצורה נכונה. יש נפילות אבל מחזיקים מעמד". יעל: "אברמי עובד בעוד עבודה. אנחנו מקווים שאחרי שהבית ייגמר נתיישר".

על מה מוציאים? אברמי: "הוצאה כבדה זה החינוך. הבנות בפנימייה, 18 וחצי אלף שקל בשנה כל אחת. זה המון אבל זו פנימייה ברמה, וזה מצריך ויתורים על הרבה דברים". יעל: "זה לא עולה פה כמו לגור בעיר. לא הולכים לקניון להוציא כסף". שנהב: "אני לא מבקשת מההורים 100 שקל ליציאה, אלא בטטה לקומזיץ".

ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? אברמי: "היינו 4 שנים בכפר ילדים בחדרה וגידלנו 13 ילדים מעבר לשלושת הילדים שלנו. זה קשה, מטורף, אבל זה מספק בצורה שאי-אפשר לתאר. מעבר למה שזה נתן לנו, זה נתן לילדים שלנו. לפני זה לא ידעתי שיש ילד שלא אוהבים אותו". יעל: "כל בוקר קמנו עם תחושת שליחות. אם אומרים לי לחזור - מחר אני חוזרת לעשות את זה".

חופשה אחרונה? יעל: "איטליה עם כל המשפחה. עדיין משלמים על זה".

מחוץ לתמונה? יעל: "יש לנו גמ"ח צו"ר חנה, על שם דודה שלי וצפריר ורמי, שני חברים שלנו שנהרגו בצוק איתן. כל חודש אספנו מעשר מהכסף שלנו וקנינו בעשרות אלפי שקלים ציוד תפאורה לאירועים, ואנשים יכולים לבוא ולקחת חופשי, ליהנות עם זה באירוע ולהחזיר אחר כך".