שקר הימין והשמאל בישראל

אזרחי המדינה נטו להצביע בבחירות משיקולי ביטחון ומדיניות. אלא שהמחלוקות בתחום זה בין המפלגות הגדולות היטשטשו והלכו בשנים האחרונות

שי בזקפורסם: 17.02.20 , 12:28

בני גנץ בנימין נתניהו (צילום: יאיר שגיא, שרון רביבו)

בנימין נתניהו ובני גנץ(צילום: יאיר שגיא, שרון רביבו)

מספרים כי בחיל התותחנים הצרפתי נעשתה ביקורת מקיפה בניסיון לחסוך בעלויות. המבקר הבחין בדבר מוזר: בכל צוות היו תפקידים לכולם - טען, תותחן וכו'. ורק חייל אחד עמד בדום מתוח מאחורי התותח בשעת הירי. כשניסה המבקר להבין את פשר תפקידו - נאמר לו שאלו הפקודות. לאחר חקירה גילה המבקר כי מקור הפקודה המשונה הוא בתקופה שבה התותחים היו נגררים על ידי סוסים לשדה המערכה, ואותו חייל היה אמון על אחיזת רסן הסוס בזמן הירי כדי שלא ייבהל ויברח.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בפרלמנט בלונדון נהוג שבכל פעם שנבחר יו"ר חדש, נגרר הנבחר בחוסר רצון משני צדדיו אל כס היו"ר. זאת בשל העובדה המצערת מלפני מאות שנים, שכשהיו"ר היה נדרש על ידי חבריו לסרב בשמם לבקשה של המלך מהפרלמנט, היה יכול סירוב כזה למלך הכועס להביא את היו"ר לסוף עגום. וכך עד היום הוא נישא בחוסר חשק, אל המשרה החשובה.

לעיתים מכוח המסורת, האינרציה, האינטרסים או סתם מבלי משים, נותרים מנהגים נושנים בעינם, גם כשהסיבה להם כבר מזמן אבדה.

המחלוקת הפוליטית בישראל בין ימין לשמאל נסובה במהלך השנים סביב סוגיות כבדות משקל: על מלחמות ושלום, עצמאות וגבולות, התיישבות ונסיגות. אזרחי המדינה נטו להצביע בבחירות בעיקר משיקולי ביטחון ומדיניות. אלא שהמחלוקות העמוקות בתחום זה בין המפלגות הגדולות הלכו והיטשטשו בשנים האחרונות. הסרבנות הפלסטינית, האיום האיראני, חיזבאללה וסכנת ארגוני הטרור יצרו חזית אחידה למדי ברוב הנושאים המדיניים והביטחוניים, עם גוונים מתבקשים ושונים.

בסוגיה הפלסטינית יש הסכמה בקרב רוב הציבור בישראל, גם אם מסויגת לעיתים, לפתרון על בסיס תוכנית טראמפ, אם תהיה לה אי-פעם היתכנות אמיתית כלשהי. הליכוד מסכים במסגרתה בתנאים מסוימים למדינה פלסטינית, ובוושינגטון הכניסו גם את תוכניתו של ליברמן לחילופי שטחים לתוכנית. שליש מבוחרי כחול לבן מסכימים אפילו לסיפוח. בעבודה-גשר-מרצ משמאל מסתייגים מהחלטה באו"ם לחרם על חברות ישראליות ביהודה ושומרון, ובנט מהימין מעביר כספים לחמאס ופועל להסדרה איתו.

סוסים כבר לא גוררים היום תותחים צרפתיים. יו"ר הפרלמנט בלונדון כבר לא מפחד ממלכים באנגליה, והנושא המדיני-ביטחוני בישראל כבר אינו מוקד המחלוקת הפוליטי העיקרי בבחירות. האיבה הממותגת בין הימין והשמאל נשארה איתנו בעיקר מכוח המסורת, האישיות של הפוליטיקאים, או בשל האינטרסים והקמפיינים של המפלגות.

וכך הגיע הזמן שבו הבוחרים יכולים להתנער מאבק דפוסי ההצבעה הישנים, ולהצביע מעבר להם, להביט אל החיים עצמם: החירות והכבוד בחיים האזרחיים בהם לכל אדם יש את החירות לחיות במקומו ועל פי אמונתו, מערכת בריאות יעילה, חלוקת תקציבים הגונה, יוקר המחיה, החינוך, עלייה וגיור, היחס לקשישים, ועוד. כיצד המפלגות מציעות להתמודד עם כל אלו, ומה הכישורים והניסיון של מועמדיהן לעשות זאת?

בניגוד למה שמספרים לנו - המדינה לא תיחרב אם תיבחר המפלגה הזו או האחרת, מהשמאל, מהמרכז או מהימין. חלק מהפוליטיקאים אולי מרוויחים מהדימויים האלו האחד על השני. המדינה לא.