יותר ויותר תחומים בחיינו עוברים לאונליין. בעזרת חיבור לאינטרנט, לפטופ או אפילו סמארטפון אפשר לדבר עם חברים, לראות סרט, להתעדכן בחדשות וגם לעבוד במשרה מלאה - וזה בדיוק מה שעושים הנוודים הדיגיטליים.
הנוודים הדיגיטליים אינם רואים עצמם ככבולים או מחויבים למקום גיאוגרפי אחד, ובוחרים בתחום עיסוק שמאפשר להם לעבוד באמצעות המחשב מכל מקום בעולם. על פי התחזיות, מספר הנוודים הדיגיטליים עשוי להגיע לכמיליארד עד שנת 2035.
חיי הנוודות, כמו כל דבר אחר, נושאים עימם יתרונות, חסרונות ואתגרים לא מעטים. אחד האתגרים האלה קשור ביצירת קשרים רומנטיים מחד גיסא ושימור הזוגיות מאידך גיסא, בניסיון עדין למצוא יציבות זוגית דווקא בתוך מציאות ארעית המשתנה תדיר. "אני מקווה למצוא הרמוניה בין קשר ארוך ועמוק לבין חופש ותנועה", אומרת אליס סיטאר (31), נוודת דיגיטלית זה כשנתיים, בשיחה ממקום שבתה הנוכחי בקופנגן שבתאילנד.
כשהיא נשאלת על ההתנגשות המתקיימת בין רצונותיה, היא מסבירה: "חוסר הרצון להתפשר הוא הקול של הדור שלי, שרוצה שיהיה גם וגם וגם. אני רוצה חיים מיוחדים, מרגשים ולא נורמטיביים, אבל בלי לוותר על הנוחות. אני רוצה לטייל במקומות משוגעים בעולם, אבל גם לעבוד". סיטאר היא הייטקיסטית לשעבר, וכיום מאמנת אישית לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים.
"אני עושה שיחות אימון בסקייפ, וזה מאפשר לי את החופש לעבוד בכל מקום. בנוסף, התחלתי לעשות סדנאות טנטרה ומיניות מקודשת, ויש לי קורס אינטרנטי משותף עם בן זוגי לשעבר שגם הוא נווד דיגיטלי".
איך נראית זוגיות עם נווד דיגיטלי? גרתם יחד ונדדתם ממדינה למדינה?
"היו חודשים שגרנו ביחד והיו חודשים שנפרדנו למקומות שונים - בהתאם למסלול ההגשמה של כל אחד - והיו רגעים שהיה לי חשוב להיות במדינה מסוימת, בעוד שהוא הרגיש שמשהו אחר בעולם קורה בשבילו. כשהיינו במקומות שונים עשינו שיחות וידיאו, וככל שיותר שיתפנו ברגשות ובסיפורים, יכולנו יותר להרגיש האחד את השני".
וזה לא היה קשה להיות בנפרד לזמן ממושך?
"כמובן שהיה לי קשה עם פרקי זמן ארוכים בנפרד. שלושה חודשים למשל זה יותר מדי זמן, זמן שבו אני יכולה להפוך להיות אדם אחר וכך גם הוא. כשנמצאים במרחק זה מזה אז מתרחקים, כי המגע לא נוכח וכל אחד מתערבב לו בחיים אחרים. היינו במערכת יחסים פתוחה ופוליאמורית, וזה היה מאוד מאתגר אבל גם מאוד מיוחד. גם הנוודות וגם הפוליאמוריה מונעים מתוך אותו רצון לחופש ולביטוי עצמי".
מה מאפיין מערכות יחסים של נוודים דיגיטליים?
"הנוודות מכניסה הרבה אוויר חדש, עניין וריגוש למערכת היחסים. יש בה הגשמה ברמה גבוהה והיא שומרת על הקוטביות המינית. כשנמצאים זמן רב ביחד ומניחים שזו המציאות מעתה ועד הנצח, יש מקום שמתרגל ומשתעמם ואולי כבר לא מעריכים זה את זה. לעומת זאת, כשבוחרים כל פעם מחדש להישאר מסונכרנים ביחד, מבינים טוב יותר את המשמעות זה של זו. אני מעריכה את הבחירה שלו להיות איתי".
ואיך נראים חיי הרווקות?
"קל יותר להכיר בנוודות, ומהר מאוד יוצא לי להתחבר לאנשים ולהכיר גברים, כי כל הנוודים מבלים ביחד ומעוניינים להכיר. איתם אני יכולה לתכנן תוכניות בכל מיני מקומות בעולם, ויש אופציה לזרימה משותפת. מערכות יחסים של נוודים הן הרבה יותר אינטנסיביות. בגלל שהחיים של נוודים הם בווליום ומהירות יותר גבוהים, נוצרים קשרים משמעותיים תוך זמן קצר מכורח הנסיבות. אני, אגב, שואפת לקשרים ארוכים".
איך ניתן לשאוף לקשרים ארוכים כשנמצאים בכל מקום לזמן קצר?
"אני קונה כרטיס לכיוון אחד. יש לי תוכניות, אבל גם הרבה גמישות לשנות אותן בהתאם לחיים. יש בי רצון, אם וכאשר אפגוש מישהו מיוחד עבורי, להסתנכרן לקצב המסוים שלנו. אנשים שלא חיים באורח החיים הזה לא חווים אותי כמישהי פוטנציאלית למערכת יחסים משמעותית ורצינית, מתוך מחשבה שאני עוד מעט נוסעת. אבל אני כן רוצה מערכת יחסים כזאת. אני אפילו מעדיפה לבחור בחיים משותפים, גם אם זה אומר שלא אממש מאה אחוז מהבחירות שהייתי עושה לבד. אולי לא אגשים את כל התוכניות שלי, אבל אקבל את הביחד.
"באופן כללי, אני אוהבת עומק עם אנשים, וזה לא מעניין אותי להכיר אנשים לכמה ימים בלבד, כשאני יודעת שעוד מעט אני עוזבת", היא אומרת. "אני אוהבת את תחושת הביחד והקהילתיות. לכן אני עובדת עכשיו על פרויקט שבו אני מזמינה נוודים דיגיטליים ואנשים חופשיים לבוא לגור איתי במשך חודש ביוון, לחיות חיים קהילתיים ולעבור תהליכים של העצמה. כל אחד מתחייב בפני הקהילה למטרה מסוימת, וכולנו גרים ביחד, מבלים יחד ומקדמים זה את הפרויקט של השני".
אותו בן זוג שסיטאר מספרת עליו הוא יובל כץ (35), מנחה סדנאות ומומחה דיגיטל. כץ, שנמצא אף הוא כרגע בתאילנד, מחפש בדומה לה את תחושת הקהילתיות והיציבות. "לפני שנתיים עזבתי את הדירה שלי וטסתי עם חברים, שגם הם נוודים דיגיטליים, ואנחנו עוברים ביחד כל מיני תחנות. אנחנו מתכננים שנה מראש באילו מדינות נהיה ומתי, ואז אני מפרסם את זה בפייסבוק ועוד אנשים יכולים לפגוש אותי במקומות האלה ולהיות איתי. תמיד הייתי עם בנות זוג, כי אני מנהל כמה מערכות יחסים במקביל, כך שרוב הזמן אני עם חברים או בנות זוג. אני יודע מאחרים שהקושי העיקרי שלהם הוא תחושת הלבד, אבל הנוודות שלי היא מאוד לא לבד".
נוודות נתפסת לרוב כמשהו הרבה יותר ספונטני.
"יש לי חברים שלא בילו יותר מחודש בכל מקום ולא יודעים היכן הם יהיו בעוד חודש, אבל לי אישית זה לא מתאים ואני צריך לדעת איפה אהיה בעוד חצי שנה. בנוסף, כדי ליצור מרחב שהוא כמו בית, אני שוכר דירה לחודש-חודשיים מראש. זה מייצר תמונה שלי עובד עם לפטופ כשמאחוריי רקע של ערסל וחוף ים, אבל מאחורי התמונה הזאת גם מסתתר תכנון קפדני מראש שמאפשר לתכנן את השהות יחד עם בת הזוג".
איך מתמודדים עם האינטנסיביות של מערכת היחסים בין נוודים?
"לפעמים אתם במקום שזה רק שניכם כי אתה לא מכיר אף אחד אחר, כמו התקופה שגרנו יחד בוואן כמה שבועות בחלל קטן, רק שנינו. השגרה הייתה שמטיילים, עובדים וישנים ביחד. מובן שחשוב לקחת זמן ומרווח לעצמך, ועם זאת כן למצוא זמן עבורנו ולקבוע לעשות דברים ביחד. צריך לקחת אחריות ובעלות על האושר שלנו, ולזכור שאינטנסיביות הטיול מוציאה מאיתנו המון, כך שאם קשה לי זה לא בגלל בת הזוג שלי".
איך פוגשים אנשים בתור רווק?
"דרך חברים של חברים או בסדנה אינטנסיבית, שמאפשרת לך להכיר אדם לעומק הרבה יותר מהר מטינדר. טינדר זה ממש המוצא האחרון, ואנשים שמכירים רק בטינדר מרגישים קצת תקועים. אני לא אשב כל היום בבית ואתחיל עם בחורות בטינדר או בפייסבוק, אלא אשתמש בכלים של האונליין דווקא כדי לבדוק איפה יש הופעה או סדנה – כדי להכיר מחוץ לרשת. אני מחפש ליצור אינטראקציות, ולהכיר אנשים מבחינתי זה לצאת החוצה. בשביל זה צריך קודם כל להוריד את הבושה של לבוא לבד למקום שבו לא מכירים אף אחד".
לעומת סיטאר וכץ, שילה (שביקשה להישאר אנונימית) מתארת פן אחר לגמרי של חיי הנוודות. היא לא מחפשת רשת תמיכה חברתית או קהילתיות, ומתחברת לפן הארעי של הנוודות לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם מבחינת סוג היחסים הרצוי עבורה. "סקס בהוסטלים עם זרים גמורים בלי להחליף מילה", היא יורה בנחישות. "קלטתי ברזילאי שהוריד מולי חולצה בלילה. לא החלפנו מילה. אני גם הורדתי חולצה ועברתי למיטה שלו, אבל השתדלתי להיות בשקט כדי ששאר הישנים בחדר לא ישמעו".
הישירות שלה ממשיכה להפתיע: "רק השבוע הגשמתי פנטזיה ועונגתי על ידי כומר רפורמי קלוויניסטי. הוא היה עדין ונעים וממש התרגש מזה. החיים שלי הם סרט פורנו, והחוויות שלי כל כך מטורפות שאף אחד לא יאמין. אישה שמטיילת לבד זאת קטגוריה מתקדמת של קוגריות, כי את צעירה ברוחך וקולית, וגם כוסית. עם כולם זה רק סקס אוראלי, אגב, כי מרבית ההיכרויות שלי הן סטוצים. אם הייתי עושה סקס מלא עם כל הגברים והנשים שאני פוגשת במהלך הנוודות שלי, כבר הייתי חוטפת מלא מחלות. סקס מלא מיועד רק לזוגיות, זה הגבול שהצבתי".
את תמיד ישנה בהוסטלים? את לא זקוקה לפרטיות?
"פרטיות מוערכת יתר על המידה. הכי כיף לישון בדורמס", היא אומרת. "זאת חוויה שפותחת פתח לאינטראקציות ששום חדר במלון, אייר-בי-אנ-בי או היכרות בפאב לא מביא. אייר-בי-אנ-בי מוביל לבדידות, והקטע הזה של לישון בחדר לבד הוא ניכור, התבודדות וטעות חברתית של נוודים מתחילים. יצאו לי מהדורמס קשרים טובים, גם חבריים. יש שם תחושת קהילתיות שלא תקבלי בחלל עבודה שנועד לחקות תרבות ארגונית, ולכן לשמור על מרחק".
איפה את פוגשת אנשים מלבד הדורמס? את משתמשת באפליקציות?
"הסרתי את כל האפליקציות. ממתי מכונות יודעות לחבר בין בני אדם? אני לא צריכה את הקביים האלה בשביל להתחבר לבני אדם, אני פשוט זורמת ויודעת להתחבר. אני מכירה בברים, בקפה, בחלל עבודה, במסיבות ובפסטיבלי ג'אז וקולנוע אזוטריים. גם ברחוב מתחילים איתי מדי פעם".
קל לך יותר להכיר בתור נוודת?
"אולי פשוט הגעתי לגיל שבו כבר לא אכפת לי מה חושבים, והגיע הזמן שלי להיות מי שאני. ומסתבר שאני לא הנורמה, אבל זה בסדר. להיות נוודת זה חלק מההתפתחות האישית שלי, וזה אומר עבורי - 'יודעים מה? אני אאוטסיידרית בישראל אז אני אאוטסיידרית בכל מקום, ואני אהיה הכי אאוטסיידרית שאני וזה מדהים'. סבלתי הרבה שנים וחיפשתי את עצמי, ודווקא בשנים האחרונות אני מצליחה להתפקס, לפרוח ולהתקדם. החיים בנוודות מעצימים את זה ומועילים לי. החיים ללא מקום משלי עזרו לי למצוא את המקום שלי, כי כל מקום בעולם הוא שלי".
"הרבה נוודים בתחילת דרכם רוצים את החופש הזה", אומר נמרוד דין קיכל (37), הידוע כ"איפה דין? הנווד הדיגיטלי", ומנהל את קהילת נוודים דיגיטליים ישראל. "אני בשנתי השביעית לנוודות, ומאנשים שפגשתי אני רואה שבהתחלה יש תחושת חופש ואופוריה גדולה, הם מרגישים כמו ציפור חופשייה גם מבחינה זוגית ומינית, ועם הזמן מתחיל להירגע הקצב והם רוצים להתיישב ורוצים זוגיות".
השימוש בביטוי "להתיישב" מעניין בהקשר הזה. הוא לא עומד בסתירה לנוודות?
"נוודות דיגיטלית לא מחייבת תזוזה. ההגדרה היא כל מי שיכול לבצע את עבודתו מרחוק, כלומר הזכות לעבוד מהמקום שהוא רוצה. אחד יכול לעבוד מאילת עם הבנות שלו, ואחרים מתיישבים כל פעם לארבעה חודשים. אנשים מבוגרים יותר רוצים זוגיות ולעבוד גם על דברים אחרים. כל דבר שעושים באקסטרים בסוף ממצים".
קיכל הוא רווק שמשתוקק לזוגיות. "אני רווק לנצח שדי מתוסכל מזה", הוא אומר. "אני מעוניין במערכת יחסים, בשל ומוכן. דווקא כיום, אחרי מאה מדינות שבהן ביקרתי, אני נמנע מלקיים יחסים של סטוצים ללילה, כבר לא נהנה מזה ומחפש משהו יותר קבוע. גם בכל הנוגע לקשרים חברתיים. פגשתי חברים בכל העולם ויצרתי סביבי קהילה, אבל הקשרים הם לא עמוקים. בא לי ללכת לארוחת ערב עם אותם אנשים שבוע אחרי שבוע, ולא כל פעם עם אנשים אחרים. המגפה הגדולה של העשור הזה היא בדידות".
מהם האתגרים העומדים בפניך כנווד שמחפש זוגיות?
"קשה לי לפגוש בחורות שהן לא נוודות, כי הן אומרות שאני לא יציב ולא יכול לתת להן ביטחון. אני מתחיל לאבד תקווה שאפגוש מישהי שאינה בסגנון החיים שלי והיא תשנה את סגנון החיים שלה, וגם את התקווה שאתאהב עד כדי כך שאגרוס את הדרכון ולא ארצה יותר לטוס. לא יוצא לי להכיר מישהי מספיק זמן בשביל ליצור בכלל כזה מצב".
מה עם נשים מחו"ל?
"יש פער תרבותי ביני לבין מישהי מארץ אחרת. יצאתי עם קנדית, פולנייה, קולומביאנית, אוסטרלית והולנדית, וזה דורש הסתגלות תרבותית. עם בחורה ישראלית יהיה לי קל יותר לדבר. מנגד יש לי ניתוק מהחברה, וזאת נקודה כואבת. אני לא יכול לדבר עם בחורה ישראלית על אותם דברים כי היא תרצה לדבר על חדשות שלא מעניינות אותי, תוכנית טלוויזיה שאני לא רואה ופקקים שאינם נחלתי יותר".
הנוודות מספקת אין-ספור סיפורי היכרויות בלתי שגרתיים. "בפעם הראשונה שהגעתי לקולומביה הלכתי למשחק טריוויה בחלל עבודה. איתי בקבוצה הייתה נוודית שסיפרה שהיא עובדת באיזה תחום אזוטרי לחלוטין, ואמרתי לה שאני מכיר מישהי שעושה את זה בדיוק. רק אז הבנתי ששנה לפני כן הייתי איתה בדייט בלונדון. דייט כל כך מזעזע שמחקתי את המספר שלה מהטלפון. מה הסיכוי ששנה אחרי זה, בצד השני של העולם, ניפגש? צחקנו מאוד והחלפנו מספרי טלפון, וכמובן שאף אחד לא התקשר לשני", הוא אומר, משועשע.
"שלושה שבועות לאחר מכן אני טס לעיר אחרת בקולומביה, נכנס למסעדה אקראית ורואה אותה יושבת שם לבד, בשולחן הראשון. זה כבר היה יותר מדי, סוג של גורל. אז הצטרפתי אליה. ישבנו במשך שמונה שעות, אכלנו, שתינו ודיברנו על נושאים מדהימים".
