רצח אח וגניבת הבכורה: כך למדתי מ"בראשית" על המשפחה היהודית
האבות והאימהות התנ"כיים היו נגועים לעתים ביחסי משפחה קשים ופוגעניים, ובכל זאת - איכשהו צמחנו לעם משפחתי במיוחד. אולי לא רק נחמה יש פה, אלא גם תקווה וצורך לאמץ מרכיבים מהחמולה הקדומה למתכונת המשפחה המודרנית
פעם שמעתי דרשה של רב שדיבר בשבחו של ספר בראשית. הוא טען שזהו ספר הדרכה לחיי משפחה ראויים. קדמונינו, הוא גרס, הציבו בפנינו דגמי מופת לניהול חיינו הזוגיים, ההוריים ובין אַחָאִים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
הקשבתי לדבריו בתמיהה: האם המשפחות הראשונות של עם ישראל, אלו המופיעות בספר בראשית, הן משפחות לדוגמה? איזו דוגמה ניתן ללמוד מאדם הקם על אחיו ורוצח אותו? מאיש המעביר את רעייתו לאַחֵר כדי שייטב לו בעבורה? מהורה המְסַכֵּן את חייהם של בניו?
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ככה מפתיעים: עשרים שנה - בטייק אחד
- מותר להתחתן בחול המועד?/ שו"ת
- הישג: תלמוד שטיינזלץ הוכנס לספרייה הלאומית האמריקנית
איזו דוגמה ניתן ללמוד מאדם הגונב מאחיו את הבכורה בדרכי מרמה ואחר כך משתף פעולה עם אימו כדי לרמות את אביו הזקן והחלש? מאחים המוכְרים את אחיהם לעבדות ומספרים לאביהם האבֵל שהוא נטרף? מאדם המציע לאביו להרוג את שני בניו שלו אם לא יחזיר את אחיו מן השבי, והשובה אינו אלא האח ש"נטרף" המסתיר את זהותו?!
אכן, ספר-הספרים (ובעיקר בראשית) מספק דגמים קיצוניים ומטרידים לחיי משפחה, אולם אין זה אומר שלא נוכל ללמוד מסיפורי התורה. ראשית מלמדים אותנו סיפורי התנ"ך, ללא כחל וסרק, על מורכבותו של מוסד המשפחה. המשפחה עשויה להיות קן מוגן וחמים שממנו יוצאים אל מועקות הקיום ואל ההתמודדויות שהחיים מזמנים לנו, אבל היא גם עלולה להיות מקום פוגע, לא הוגן ומְצַלֵּק.
מימד של נחמה
ספר בראשית אינו מְשַׁטח את הקשיים הגלומים בחיי משפחה ואיננו מרדד אותם. אדרבה, הוא מעצים ומנכיח אותם. ברוב המקרים אח אינו קם להרוג את אחיו, ולמרות זאת, יחסי קנאה בין אחים ורגשות כעס הם חלק ממרקם משפחתי, ויש להתמודד עִמם. התנ"ך אינו מספק תיאורים מתקתקים של משפחות מדומיינות כבסרטי הוליווד, שבהם איש אינו מרים קול ושום רגש מודחק אינו מעכיר את האווירה.
הספר מכיל תיאורים קשים ומטרידים אבל יש בו גם מימד של נחמה, והוא מסתיים באווירה של פיוס וקירוב לבבות. האחים שעליהם מסופר בסוף בראשית – אפרים ומנשה – אינם שרויים במאבק, וכך אפרים ומנשה הם אלה שאנו מזכירים ב"ברכת הבנים" שנאמרת בערבי שבתות. נהוג להניח את הידיים על ראש כל אחד מהילדים ולברכם בברכה זו. לפני הברכה מברכים את הבנים במילים "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח, כ'), ואת הבנות: "יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה לֵאָה וְרָחֵל" (ע"פ רות ד', י"א).
גם הספר שבא אחריו, שמות, מתאר שיתוף פעולה מתמשך בין שלושה אחים: משה, מרים ואהרן. בדרך להפיכת צאצאי יעקב לעם אנחנו רואים תהליך של התפתחות והתעדנות. וגם זאת, אבותינו ואִמותינו היו נגועים לעתים ביחסי משפחה קשים ופוגעניים, ובכל זאת, הננו! עם ישראל חי וקיים, והיהודים אף ידועים בקרב אומות העולם כעם משפחתי במיוחד. אולי לא רק נחמה יש פה, אלא גם תקווה ואופטימיות.
מיקרו-קוסמוס משפחתי
המשפחה היא מעבדה חיה, מיקרו-קוסמוס, עולם ומלואו. בתוכה אנו למדים לתפקד הן כיחידים והן כחלק ממערכת. התינוק מגלה את העולם באמצעות הקשר לאִמו, נוכחותה והיענותה לצרכיו. כשגדלה מעט, התינוקת נחשפת לשאר בני המשפחה הקרובים ואז הרחוקים יותר, לפני שתצא אל העולם.
הקולות, הריחות, המגעים הראשונים שידענו, יגדירו את יחסנו לעולם ולאנשים אחרים שנבוא איתם במגע. אלה מאיתנו שזכו לגדול במשפחה תומכת שבה שוררים יחסי אמון, ייקחו את הביטחון והחמימות למערכות היחסים שבהן יהיו ולמשפחות שאותן יקימו. אלה שצמחו במשפחות ששררו בהן יחסים קשים, שיפוטיות וקרירות - יצטרכו לעמול לא מעט כדי לעצב משפחות אחרות ומערכות יחסים אחרות, מאפשרות ומכילות יותר.
אנו יוצאים ממשפחתנו אל העולם. אולם אם להודות על האמת, זהו תיאור בלתי מדויק. לעולם איננו יוצאים ממשפחותינו, ולעולם אין אנו עוזבים אותן ממש. המשפחה לובשת ומשנה צורה. משפחה עם ילדים קטנים אינה דומה לאותה משפחה כשילדיה הגיעו לגיל ההתבגרות או יצאו מן הבית.
הדינמיקה משתנה תדיר – האֵם שעירסלה את התינוקת הקטנה בזרועותיה הופכת לאויבת המושבעת של המתבגרת, ואז לידידתה ואשת-סודה של האישה הצעירה, ולבסוף נשענת בעצמה על הבת כשהיא זקוקה לסעד ולתמיכה. האב שהיה "החזק מכולם" זקוק לעזרה של הילד שפעם הניף על כתפיו החסונות.
בה בשעה, יש במשפחה דברים שאינם משתנים. תמיד נהיה ילדים-של, אחים (בכורים, תאומים, צעירים) של. גם אחרי לכתם של הורינו לעולמם, אנחנו נושאים אותם איתנו בזיכרונותינו, בדמיוננו אליהם, בחוויות שאנו נוצרים, בפחד שמא הפכנו דומים מדי ובחששות שמא התרחקנו מדי.
ל' בשבט – יום האֵם או יום המשפחה
בראשית היה יום האם. בגן ציירנו ציורים לאמא, חרכנו עוגיות לכבודהּ בתנור והערנו אותה בבוקר בנשיקה מיוחדת. יום האם נקבע בישראל בשנת 1947 - יום השנה למותה של הנרייטה סאלד, ל' בשבט.
סאלד - מחנכת, אשת רוח ומעשה - הייתה מנהיגה מרכזית של התנועה הציונית. היא עלתה לארץ בשנת 1929 (כשהייתה כבר בת 60), נמנתה על מייסדות ארגון "הדסה" ומערכת הבריאות והרווחה בישראל, ועמדה בראש מפעל "עליית הנוער" שהעלה לארץ בני ובנות נוער מגרמניה הנאצית.
לסאלד, שכונתה "אֵם הילדים", לא היו ילדים משלה - אבל היו לה ילדים הרבה בשל מעורבותה הגדולה במפעל "עליית הנוער". מטרתו של היום היה מתן שבח לאם המשפחה על עבודתה הקשה והסיזיפית לעתים, ובמקביל חיזוק הציפיות מן האישה להמשיך להיות עיקר (=עקרת) הבית, אשת חיל, רעיה ואֵם למופת.
בשנות השמונים הפך היום ל"יום המשפחה". שינויים חברתיים ותרבותיים בישראל הכתיבו את השינוי. האֵם שוב איננה נתפסת כמי שעליה להחזיק לבדה ובשתי ידיה את המשפחה כולה, לתמוך, להאכיל, למחות דמעות ולהפיק טוב מכל מצב. מה שעמד בבסיס ההחלטה להפוך את "יום האם" ל"יום המשפחה" היה התחושה שיש לחגוג את המשפחה כולה. עם זאת, היו שהצטערו על כך שהיום המיוחד של אמא נלקח ממנה, וסברו שהיה נכון להשאירו ובמקביל להוסיף יום מיוחד לאב (כמקובל בארצות הברית, למשל).
הזדמנות להרהר על משפחה ומשפחות
יום המשפחה הוא הזדמנות להרהר בנושא המשפחות, על חלוקות שונות של העול ושל התפקידים, על שינוי בתפקידיהם של גברים ושל נשים כאחד . יותר ויותר נשים מוצאות סיפוק בעבודה, לא רק כהשלמת הכנסה אלא בפיתוח קריירה משל עצמן, ומנגד, יותר ויותר גברים מגלים את העונג שבנוכחות משמעותית יותר בחיק המשפחה וגידול הילדים.
במקביל אנו נוכחים בדגמים מגוונים של משפחות: המתכונת של המשפחה הגרעינית - אבא, אמא וילדים - נוצרה בעקבות המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18, והמעבר ההמוני מן הכפר אל העיר. המשפחה הגרעינית הייתה המערכת היעילה ביותר להתמודד עם החיים העירוניים בדירות קטנות יחסית ובמצב של ריחוק מבני המשפחה המורחבת.
כיום, עם התארכות תוחלת החיים הממוצעת ועם הבדידות שחווים אנשים ונשים, רבים מהרהרים במחירים ששילמנו בעקבות המעבר למתכונת המשפחה הגרעינית. אינני בטוחה שיש ממליצים רבים על חזרה למתכונת שבטית מלאה של משפחה מורחבת, אולם יש לחשוב כיצד נוכל לאמץ מרכיבים אחדים של ה"חמולה" במתכונת של משפחה רחבה יותר, אם במשפחה של שארי בשר, ואם של קהילה תומכת שבה יוכל כל יחיד ויחידה לקבל ביטוי לצרכיהם.
זוגות צעירים יוכלו לדוגמה להפקיד תינוקות ופעוטות בידי בנות ובני משפחה מבוגרים יותר כדי להשקיע בלימודיהם ובבניית הקריירה שלהם, נכדים ונכדות יוכלו לשהות בקרב סבים וסבתות, כשההורים בעבודה. אם הדבר נעשה ברגישות ובאמפטיה, הכול עשויים להרוויח מהחמולתיות, גם הקשישים שלא יישארו בגפם וגם הילדים שיזכו לפינוק ותשומת לב של עוד מבוגרים אוהבים.
המשפחתיות בעידן המודרני
בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לדגמים חדשים של משפחות, אימהות יחידניות (ובמידה פחותה, גם אבות יחידניים); משפחות שבראשן שתי אִימהות או שני אבות ומשפחות רב-דוריות. אתגר חשוב לחברה הוא להכיל את הדגמים הרבים האלה ולתת מקום לביטויים מגוונים של חיי משפחה.
ואגב, לא רק מבנים חדשים של משפחות - אלא גם צורות חיים: בעבר היו בקיבוצים בתי ילדים שבהם חיו הילדים (ואגב, אלה היו ה"בתים" היחידים בקיבוץ, החברים עצמם גרו ב"חדר") - ואילו כיום יותר ויותר זקנים חיים בבתי אבות או בבתי דיור מוגן המיועדים לבני הגיל השלישי.
ל' בשבט, יום המשפחה, הוא הזדמנות מצוינת להביט לעבר היושבים והיושבות מסביב לשולחן, לברך על הקיים ולייחל להרבות בטוב. יום זה הוא גם הזדמנות להרהר באופן חדש ורענן משפחה מהי, ולבחון - כאתגר חברתי וערכי - כיצד ניתן להיות דוגמטיים פחות, מכילים יותר, מאפשרים יותר.
- מתוך ספרה של דליה מרקס, "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי", הוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
