העליון ביטל חיוב חודשי של נכה שפשט רגל

בן 46 ללא כושר עבודה חויב בתשלום חודשי של 400 ש' לקופת הכינוס. הסכום הופחת ל-100 שקל, ולאחרונה פטר אותו השופט סולברג לחלוטין

עו"ד רינה בר | פסקדיןפורסם: 01.03.20 , 22:07

בית המשפט העליון קיבל לאחרונה את בקשתו של נכה בן 46, ופטר אותו מתשלום חודשי בסך 100 שקל, אשר הוטל עליו במסגרת הליכי פשיטת רגל. פסק הדין ניתן מפי השופט נעם סולברג, בהסכמת השופט דוד מינץ והשופטת יעל וילנר.

מדובר בחייב שאינו עובד. הוא מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל אובדן כושר השתכרות של 100%, וחי על קצבה חודשית בסך 3,208 שקל, וסיוע בשכר דירה בסך 770 שקל. ב-2018 נפתח הליך פשיטת הרגל בעניינו, ולבקשתו ניתן צו לכינוס נכסיו, במסגרתו הוא חויב לשלם 400 שקל כל חודש. ביולי 2019 הוא הגיש בקשה לבטל לחלוטין את התשלום החודשי, בטענה שהקצבה החודשית לא מספיקה לו על מנת להתקיים בכבוד. לדבריו אין להטיל תשלום חודשי על מי שמקור הכנסתו היחיד הוא גמלאות ביטוח לאומי, המהווה זכות שאינה ניתנת להעברה.

משפט כללי

פטור לעופר מקסימוב מחוב של 1.5 מיליון שקל

מערכת פסקדין

מורשע פרשת הבנק למסחר יזכה בפטור סופי לאחר שיעביר לנושים 22,500 שקל. החוב שמקורו במעילה, כ-274 מיליון שקל, לא נכלל בצו ההפטר

פטור לעופר מקסימוב מחוב של 1.5 מיליון שקל

בנובמבר 2019, לנוכח מצבו הרפואי והכלכלי ובהסכמת המנהל המיוחד בהליך, הורה בית המשפט שעסק בפשיטת הרגל על הפחתת התשלום החודשי ל-100 שקלים כאמור. אולם בקשת החייב לביטול מוחלט נדחתה, בנימוק שהיעתרות לבקשה פירושה שהליך פשיטת הרגל לא יקנה לנושים אפילו לא את המעט בו חויב החייב. על החלטה זו הוא הגיש בקשת רשות ערעור.

המנהל המיוחד התנגד לבקשה בטענה שלמרות נכותו, החייב מסוגל לעבוד, גם אם לתקופות קצרות, ולראייה הוא עבד בעבודות מסוימות. הוא הוסיף שהחייב מתנהל בחוסר תום לב, בכך שהוא מפגר בתשלומים ומגיש דוחות חלקיים כך שקשה להתחקות אחר הכנסותיו.

אלא ששופטי העליון קבעו שהדין עם החייב. השופט סולברג סבר שיש להבחין בין מחוסרי כושר השתכרות כמו החייב הנוכחי, שגמלת הביטוח הלאומי היא כל הכנסתו, לבין חייבים שיש להם הכנסה נוספת. לגבי האחרונים ניתן לראות את התשלום החודשי כמשולם מכספי אותה הכנסה ולא מהגמלה.

לעומת זאת, כאשר הגמלה היא ההכנסה היחידה, הרי שכל תשלום שיושת ישולם ממנה, דבר אשר לפי השופט מנוגד לחוק הביטוח הלאומי אשר סעיפים שונים בו באו להגן על כספי הגמלה, שתכליתה לספק אמצעי קיום בסיסיים והבטחת צורכי מחייה מינימליים.

"במצב שבו לחייב בפשיטת רגל אין כל הכנסה פרט לגמלה חודשית מהביטוח הלאומי, לא ניתן לחייבו לשלם תשלום עתי מכוח סעיף 111 לפקודה; לא ישירות מהגמלה, לא בעקיפין מהכספים המשתלמים לחשבונו", כתב סולברג והזכיר שממילא מדובר בסכומים נמוכים מאד כך שהתועלת לנושים תהיה מעטה.

בנוגע לטענה בדבר יכולתו של החייב לעבוד, השופט קיבל את הסברי החייב שטען כי נאלץ לעבוד כיוון שהגיע לחרפת רעב: "נוכח האמור, לא מצאתי כי יש להחזיק זאת כנגדו ולקבוע כי הוא בעל כושר עבודה, בניגוד לעולה מהחלטת המוסד לביטוח לאומי".

בכל הקשור לחוסר תום לב כביכול, השופט סולברג הבהיר כי הן אינן שייכות לבקשה הנדונה, וכי אם המנהל סבור שישנו פגם בהתנהלות החייב, עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט של פשיטת הרגל.