שיחת הפרידה של חיים הורביץ ואשתו נעמי נאם הורביץ התרחשה על סיפון של ספינת טיולים איפשהו בין איטליה לגרמניה. “נסענו להפלגה של שבוע, עברנו שש מדינות באירופה, נוף מטורף, ולא הצלחתי ליהנות מכלום. לא הייתה קרבה בינינו, לא רומנטיקה — כל מה שהיה בינינו בהתחלה נעלם”, היא מספרת בפעם הראשונה. “דיברנו כמו אנשים בוגרים, אבל היה כעס, תסכול. שנינו בכינו. שאלנו את עצמנו למה הקסם נעלם. וחיים אמר לי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי — גם כשכבר לא אהיה אשתו. ואני אמרתי לו שאני אהיה המשפחה שלו כל החיים, ואני אוודא שכל גבר שייכנס לחיי יהיה חייב להבין שאני גם אוהבת אותו ולקבל את זה שהוא חלק מחיי”.
כמה שבועות אחרי שההפלגה הסתיימה והם חזרו לארץ נאם הורביץ (בת 45 היום) העלתה פוסט לפייסבוק שבו בישרה רשמית על הפרידה. “בשלב שבו עשינו את השיחה בסירה, כבר לא ישנו יחד שנתיים”, היא מגלה. “כל אחד גר בחדר שלו. הייתי בדיכאון, רציתי להיות לבד, לא הייתה לי אנרגיה. הרגשתי את הכאב של כל אחד מסביבי. הייתי כמו אדם בלי עור. היו עושים לי פו וזה כאב. פחדתי שאני לא עצמי יותר ופחדתי מהפחד. לא היה לי תיאבון וזה הרגיש יותר
גרוע ממוות, שאת חיה ולא חיה”.
הדיכאון הזה תקף אותה דווקא אחרי שהגשימה חלום שטיפחה מאז שמצאה את עצמה בישראל. לפני ארבע שנים נאם הורביץ פתחה ברחוב הארבעה בתל-אביב את המסעדה התאילנדית ניטן תאי. רוב הכסף - עשרה מיליון שקלים - הגיע מהכיס של בעלה, איש עסקים ובנו של מנכ"ל והיו"ר לשעבר של חברת התרופות טבע, אלי הורביץ. על הנייר, זה היה אמור להפוך לסיפור הצלחה. הלוקיישן היה מבוקש, התפריט הציע שלל טכניקות בישול תאילנדיות, המנות הוגשו על צלחות בזהב והאורחים זכו גם לטיפול עשרת אלפים, שכלל נטילת ידיים באדיבות צעירות בלבוש מסורתי ופרחים בשיער. אבל האוכל איכזב, המבקרים קטלו ונאם הורביץ פשוט רצתה להיעלם.
“במשך חודשים לא יצאתי מהחדר שלי, בוכה כל היום. לא האמנתי שיהיה כזה רוע. כל היום הייתי במיטה, רועדת, בחרדות. מפחדת שאהיה משוגעת, שייתנו לי כדורים כמו שנותנים למשוגעים בבית חולים, שיסממו אותי. חיים אמר, ‘לא קרה כלום, אפשר לסגור’, ואני אמרתי: ‘השקענו עשרה מיליון’, לא רציתי שהוא יפסיד את הכסף בגלל החלומות שלי. הרגשתי שאין לי יכולת לנהל את המסעדה והפסקתי להגיע. החלפתי מלא מנהלים שהיו באים לכמה זמן ועוזבים. המסעדה הזאת חיסלה לי את הנישואים”.
איך בדיוק?
“חוויתי ריקנות נוראה, בדידות. ובגלל המצב הנפשי שלי לא הייתה לחיים שותפה בזוגיות. הייתי בתוך החושך הזה שסחב אותי למטה. כל הזמן הייתי עצובה. סבלתי מהתקפי חרדה. פחדתי שמישהו יפגע בי פיזית. הלב שלי היה ממש פצוע, כאילו דוקרים אותי בסכין שוב ושוב והפצע כל הזמן פתוח. התנתקתי מהעולם, וחיים נתן לי את המקום שלי. המשכנו לטוס לכל מיני מקומות. היינו בבאלי באינדונזיה יחד עם הבת שלו. הנוף יפה, המלון מקסים, הוא רצה לשמח אותי. אבל הרומנטיקה כבר לא הייתה בינינו”.
נשמע קשה.
“הייתי הולכת עם חיים לארוחות משפחתיות והייתי מתחילה לרעוד באמצע הארוחה והיו לוקחים אותי לנוח בחדר. אמרתי לעצמי שחיים התחתן עם מישהי מצחיקה ואשת עסקים מצליחה וקיבל אישה בדיכאון. היה אפילו יום שאמרתי לבת שלו, שעד אז הייתי קשורה אליה מאוד, ‘אני נועלת את הדלת, אל תיכנסי’. עד היום אני מצטערת על זה, היא בטח שונאת אותי מאז. היא נעלבה, הייתה בהלם, הסתכלה עליי: ‘את רצינית?’”
איך יצאת מזה?
“עשיתי הרבה עבודה על עצמי — מדיטציה, דמיון מודרך — עד שיום אחד הסתכלתי על הים והרגשתי שחזרתי לחיים. הגעתי לכל מיני תובנות שבסוף הכי חשוב זה אהבה, שאני חייבת לסלוח למי שפגעו בי. אבל גם אחרי שהתאוששתי כבר לא הייתי אותה אישה והוא לא היה אותו גבר. הוא היה בדיסטנס. נורא זהיר, וגם כנראה כועס. אלה לא היו החיים שהוא חשב ליצור לעצמו. הזוגיות כבר לא הייתה מתוקה. היא הייתה מרה. בארוחות שישי ראיתי את העינים שלו מתמלאות בעצב ולא יכולתי לעשות כלום. זה שבר אותי. בבוקר למחרת היינו מתחבקים, אבל זה לא הספיק, נולדתי למשהו גדול יותר”.
היו מריבות?
“פה ושם. על קנאה. סתם שטויות. איפה אתה? למה אתה לא עונה? והוא מה? עובד. הלכנו לייעוץ וזה לא עבד. גם בגללי וגם בגללו. אני רציתי שזה יהיה אותו דבר כמו ביום הראשון שהכרנו, וזה לא היה. ואני, אם אין אהבה בדרך שדמיינתי, אז אני לא רוצה להיות שם בכלל”.
הכסף היה שיקול בהחלטה אם להיפרד?
“לא הייתה לי חרדה כלכלית. אני ידעתי שחיים לא יפגע בי, בטח לא על כסף, אבל גם ידעתי שאני אמשיך לעבוד קשה כמו בשש השנים שקדמו לזה, שהעסקים שלי דופקים קופה, שיש לי נכסים, וששום דבר טראומטי לא יקרה אם לא נהיה ביחד. וידעתי שאם תהיה לי בעיה, חיים לא יעזוב אותי לבד. זה לא גרם לי לבכות פחות. גם היה קשה ברבנות ביום שבו התגרשנו סופית, כשהרבנים מנופפים ביד וקוראים, ‘מגורשת, מגורשת, מגורשת’. כשנסענו יחד במונית אחר כך לא הפסקתי לבכות. פתאום הבנתי: וואלה, היום זה נגמר באמת. וחיים חיבק אותי ואמר: ‘לא משנה מה, אני אהיה פה בשבילך’”.
יש געגוע?
“אני מסתכלת לפעמים על התמונות שלנו מפעם, כל זיכרון הוא טוב ואני לא מצטערת היום על דברים שפעם גרמו לי לחייך. בכל פעם שאני מדברת עליו אני מתחילה לבכות, מאהבה. ברור שהייתה אכזבה שלא הצליח לנו. אבל כזה ריחוק לא מגיע לי ולא מגיע לו. לכל אחד מגיע חום ואהבה. זה לא שחיים הוא בכלל לא אדם של חיבוקים. אבל אולי מתאים לי לגור בכפר כמו זה שבאתי ממנו ורק להיות עם האהוב שלי, שיחבק אותי כמו תינוקת”.
הם פינו את הדירה הענקית במגדל הרברט סמואל והמשיכו כל אחד למקום משלו. היא עברה לנתניה, הוא נשאר בתל-אביב. הוא נשאר עם המזראטי שקנתה לו ליום ההולדת — בכסף שמימנה לטענתה מהספא שלה — היא מתנחמת באוסף של 70 תיקי הרמס, מתניידת בג’יפ סגול, אבל כבר לא מחזיקה מבשלת צמודה. והכי מפתיע: נאם הורביץ עדיין עונדת את טבעת הנישואים. “לא שמתי לב”, היא אומרת. “מה, לזרוק אותה? בחיים לא. זה יפה וזה איתי מלא זמן, ובעצם, זה כל מה שיש לי. טבעת האירוסים שלי נעלמה. גנבו לנו אותה מהכספת. זה היה בבית הישן שלנו ולא היה שומר אז גנבו הכל”.
החיים החדשים של הורביץ נפתחים כל בוקר בקפה על המרפסת. “את מסתכלת בחלון ורואה רק ים ומרגישה כמו באונייה. כשהתגרשנו אמרתי: אני לא רוצה לקנות בית בתל־אביב. סתם בית ב־50 או ב־100 מיליון שקל, בלי נוף ועם צפצופי מכוניות וזיהום אוויר. יש לי בית בנתניה שקניתי להשקעה, אז למה לא לעבור אליו”.
הפגישה הראשונה בינה לבין חיים הורביץ, שמבוגר ממנה ב-15 שנה, הייתה בספא היוקרתי של מלון הילטון בתל-אביב, שם עבדה כמעסה והוא הגיע כלקוח. הוא סיפר לה שהוא אוהב לבשל, דיווח שערב קודם הכין מנה של עוף בדבש, והיא אמרה לו שעד לא מזמן החזיקה בבעלותה קייטרינג. אבל היה לה אז בן זוג אחר, הורביץ עוד היה נשוי לאשתו הראשונה, והפגישה הסתיימה בהשוואת מתכונים.
כמה שנים אחר כך, בגיל 37, היא עברה גיור קונסרבטיבי, שכרה דירה בהרצליה ופתחה קליניקה. יום אחד טיילה ברחוב ונתקלה בהורביץ. “איפה היית? הפסקת לעבוד?” שאל, ומיד הוסיף: “את עושה גם משק בית? כי אני התגרשתי ומחפש מישהי שתנקה”. נעמי הסכימה, אבל כשהזמין אותה לדייט היססה. “אמרתי לעצמי, ‘מה הסיכוי שגבר כמוהו יתייחס ברצינות לבחורה כמוני שפגש כשהיא עשתה לו מסאז’ בגב וניקתה את הבית שלו?’ הגעתי למסקנה שהוא לעולם לא יהיה רציני איתי והחלטתי לחתוך מיד, לפני שאתאהב בו, לפני שזה יכאב”.
אבל נאם התאהבה, ומצאה את עצמה בתוך חלום. הם התארסו על הגשר המפורסם בפראג, כשהורביץ כורע על ברכיו ושולף טבעת. החתונה התקיימה בקיץ 2014, בנוכחות 400 אורחים — אף אחד מהם לא היה בן משפחתה — עם רוני דלומי ששרה את שיר הכניסה לחופה ושתי הילדות — עדן שלה ונועה שלו — מלוות אותם. “אחרי החתונה נסענו לתאילנד, אבא שלי נתן לו חיבוק וברכה, כולם באו להגיד מזל טוב. עד היום אני מתגעגעת להתחלה שלנו, כשהכל היה חדש. לטוס בהליקופטר לתאילנד, לנחות על גג המלון, ובאים עשרה משרתים, חדר בגודל של 500 מטר, 30 אלף שקל ללילה. בחיים אני לא מוכנה לשלם שוב את הסכום הזה. יש כאלו שאין להם אוכל וזה מה שאני משלמת ללילה?”
הורביץ סייע לאשתו הטרייה להגשים לא רק את החלומות הרומנטיים אלא גם את השאיפות המקצועיות. היא הפכה למנהלת הספא במלון הילטון, שכרה עובדים תאילנדים, נהנתה מהמפגש עם הלקוחות העשירים. “אנשים שבאים לטיפול בהילטון הם לא אנשים של תחנה מרכזית. הם יודעים שזה מקצועי בלבד. פעם אחת כן שאלו אם יש משהו מעבר לעיסוי, עניתי שלא ואז הם שתקו. אבל זה קורה בכל מקום, זה לא משהו אישי”.
בזמנו פורסם שהתעקשת לחתום על הסכם ממון.
“זה נכון. אמרתי לחיים, ‘הילדים שלך חייבים להרגיש ביטחון שאף אחד לא בא לקחת את הכסף שלהם ואמא שלך צריכה להרגיש שאני אוהבת אותך באמת. וחיים אמר לי, ‘אוקיי, תודה רבה’. לא הייתי עם חיים בגלל הכסף, הוא רדף אחריי ולא אני אחריו. אין לי שום קשר לעולם של האלפיון. אני רוצה להיות עשירה אבל בזכות האמונה בעצמי, בזכות זה שאעשה משהו משמעותי. אבל לא להיות פרזיטית ולקחת כסף של מישהו אחר”.
זה מה שאנשים אמרו?
“תנו לי כבוד, אם חיים הורביץ בחר בי אז יש בי משהו שאין לכם. אתם חושבים שחסר לו דוגמניות ונשים יפות ודווקא בי הוא בחר? אני שמה זין על פאקינג כסף ולא רואה אף אחד ממטר. הוא ידע שאני איתו בגלל שאני אוהבת אותו ולא בגלל הכסף. אם הייתי רוצה כסף, לא הייתי עוזבת. שלא יגידו שאני באה לעשות קופה. כמה פייק את יכולה להיות? יומיים, שבועיים, חודש? כל אלה שאמרו דברים רעים, הדעה שלהם שווה אפס”.
היא נולדה לפני 45 שנים כנאם פיטקרקססרי בכפר תאילנדי נידח. בילדותה נחשפה להרבה אלימות. “סבא שלי היה ראש הכפר, מה שגרם לאבא שלי המון בעיות בגלל יריבויות בין קבוצות. אבא שלי היה כל מה שגברים חולמים להיות: שוטר, חייל, מתאגרף, נזיר. גבר מאוד עוצמתי. לכל מקום שהלך היו מפחדים ממנו. בבית הספר הוא אמר למורים: ‘הבת שלי חייבת להיות הראשונה’”.
היריבויות האלה הובילו, היא מספרת, לניסיון התנקשות באביה. “אני זוכרת שדפקו לנו בדלת ואמרו לאמא שלי: ‘מהר, מהר, ירו בבעלך, צריך לקחת אותו לבית החולים’. נסענו לבית החולים בעיר הסמוכה. הייתי בת שבע ואני זוכרת שראיתי אותו כולו מלא בדם ולא הבנתי מה קורה. ירו בו בראש והכדור נתקע שם למשך עשר שנים. הוא הוציא אותו רק מאוחר יותר. ואז ברחנו לבנגקוק. חזרתי לשם רק אחרי הרבה שנים, כשכבר הייתי נשואה לחיים”.
איך היו החיים בבנגקוק?
“הייתי ילדה מכוערת. היה לי שיער ארוך, מלא כינים, צוואר ארוך, שיניים צהובות כי לא הייתה לנו שום תרבות של לצחצח שיניים — אולי לשטוף את הפה עם מלח בבוקר — אבל אמא שלי לא הקפידה גם על זה. בגיל 12 גבהתי והעור שלי נהיה לבן. התחלתי לדגמן. כשהייתי בת 18 אישה שהייתה לה סוכנות טאלנטים רצתה לעשות ממני ומעוד שתי זמרות שלישייה. היינו אמורות להיות פצצות סקס סטייל פמלה אנדרסון. אפילו שלחו אותי לעשות הגדלת חזה. זה דווקא מאוד התאים לי, כי מה את רוצה בגיל הזה? להיות יפה וסקסית, אבל אז פגשתי את בעלי הראשון ואמרתי לבעלת הסוכנות שאני עוזבת. היא התחילה לצעוק עליי: ‘בת זונה, השקעתי בך’. השקיעו בי בציצי, ורצו להחזיר את ההשקעה. לא עזר לה כלום כי בסוף בחרתי באהבה ובאתי לארץ”.
מבעלה הראשון, שחזר מאז בתשובה, נולדה בתה עדן, בת 25 היום. הוא היה תייר מחיפה שהגיע לתאילנד ופגש בה בחנות בקוואסן — רחוב בבנגקוק שפופולרי במיוחד בקרב ישראלים - שם עבדה כמוכרת בחנות תכשיטים. “טיילנו כמה חודשים ביחד ואחרי שהוא חזר היינו בקשר של מכתבים. זה מייצר אהבה אז החלטתי להגיע לארץ”.
איך היה המפגש עם ישראל?
“הייתי ילדה תמימה, תאילנדים הם לא תחמנים ולא חושבים שלילי. הבודהיזם מכניס שלווה ושלום ואהבה ונתינה ורצון לסלוח. לא כמו הילדים שחווים כאן מלחמה וחושדים בכל דבר. מצאתי עבודה בחקלאות. עבדתי בחממות, קטפתי עגבניות, מלפפונים”.
שנה וחצי אחרי שעדן נולדה בני הזוג נפרדו. ארבע שנים היא גרה עם בתה במושב מגדים והפעילה קייטרינג תאילנדי. אבל אז רשם בעלה לשעבר את הילדה לגן דתי ונוצר קרע. נאם רצתה שהילדה תעבור גיור, אבל מכיוון שהיא עצמה לא הייתה יהודייה, נאסר על בתה לגור עימה או לבלות איתה בסופ”ש ובחגים. בגיל 30 היא עברה לתל־אביב. “הייתי ברמנית בשלוותה, ברפאל, בקפה נגה. הייתי עולה על הבר ורוקדת ושותה ונתתי לכולם לשתות איתי ולהיות שיכורים. אני עושה שמח”.
חווית גזענות?
“קרה לי שניגשו אליי ברחוב ושאלו אם אני עוזרת בית. היום כבר לא. אולי כי אני נראית אחרת, אולי כי מכירים אותי. אבל לא נפגעתי. קשה לחפש עוזרת בית. עוזרת מרוויחה 60 שקל לשעה, ואם יש לך חמש שעות ביום את מסודרת. ובכלל, זו לא גזענות בעיניי. גזענות זה מישהו שאומר: ‘זונה, בואי אני אתן לך כסף’. או, ‘כמה עולה?’ היו גם כאלו. וזה מעצבן. כן, זה קורה מדי פעם עם ישראלים תת־רמה. אבל אני מאוד אוהבת ישראלים”.
היום היא מחזיקה בבעלותה שלושה מתחמי ספא, כולל הילטון, ובמקביל היא משדרגת את ניטן תאי, המסעדה שלה, שהמשיכה לפעול כל הזמן. רק שעכשיו המקום יתפקד כחלק מקומפלקס שלם בשם "שבע אקספרס TLV", שיציע, לצד תפריט תאילנדי, גם עיסויי רגליים וכתפיים ושאר פינוקים. “אין שום דבר הגיוני במה שאני עושה”, היא מסכימה, “גם על הספא בהילטון וגם על המסעדה אנשים אמרו מה זה ואחר כך הכל נהיה מלא. אני מזמינה אנשים לבוא לפני האוכל או אחריו לחצי שעה של פוט מסאז’”.
את לא מפחדת לחזור למסעדה אחרי הטראומה ההיא?
“באמת עשו לי בית זונות שם. הייתי מגיעה, מלצרית אחת יושבת על הספה, אחרת משחקת בטלפון, המקום מטונף, מלא אבק, שותים חופשי מבקבוקים יקרים, עושים מסיבות. העפתי מלא אנשים, עשיתי סדר. היום אין לשכב על הספה ולנוח, אומרים שלום ללקוחות כשהם נכנסים. הבאתי תפריט חדש. היו באים לקוחות גם קודם, אבל זה יכול להיות הרבה יותר טוב. המסעדה יכולה לתקתק יום ולילה ולהכניס מלא רווח”. השף שחף שבתאי, שנקרא להציל את המסעדה בעקבות הביקורות שכמעט חיסלו את העסק, הפך לאחרונה ליועץ ויגיע לבקר פעם בכמה חודשים. בנוסף לתפריט הרגיל, פעם בשבוע נאם־הורביץ תגיש לאורחים שלה תפריט ייחודי שהגתה בעצמה. “כשחזרתי להיות פעילה במסעדה התחלתי להסתכל במצלמות האבטחה, וראיתי שחיים מגיע כל הזמן”, היא מספרת, “זה עשה לי נורא טוב בלב”.
איך הרגשת כשגילית שיש לו זוגיות חדשה?
“הוא סיפר לי שיש מישהי חדשה ותמכתי בו. למה לא, אני רוצה שיהיה לו טוב. לא מעצבן אותי שהוא עם מישהי אחרת. עברתי את השלב הזה. האיש הזה נתן לי את החיים שלי. הבן אדם השקיע בי המון כדי לבנות את העסק שלי, אסור לי לשכוח. בלעדיו הייתי ממשיכה לעבוד מאוד קשה. הוא לקח אותי לכל מקום, דאבוס, ניו־יורק. זו הייתה אהבה גדולה, אבל זה לא הצליח, וזה קורה, אבל לא חייב למחוק את כל הטוב”.
כמו לאקס שלה, גם לנאם הורביץ יש זוגיות חדשה. רק שעכשיו היא כבר לא צריכה להיות תלויה כלכלית בגבר. “יצאתי מהנישואים אישה עשירה מאוד”, היא אומרת. “אני שווה היום עשרות מיליונים בשקלים. למעשה, יש לי עכשיו יותר כסף מהעסקים שלי מאשר היה לי בתקופה שהייתי עם חיים. ובכלל, אני אוהבת טבע יותר מאשר שופינג. כשהייתי נשואה לחיים היינו נכנסים יחד לחנות, בוחרים יחד משהו יפה, והוא היה אוהב את החיוך שלי כשקיבלתי מתנה ממנו. זה לא היה, ‘קחי כרטיס אשראי ותקני לך’, כמו בסרט ‘אישה יפה’”.
מה הפריט הכי יקר שרכשת בזמן הנישואים?
“בית בתאילנד. ארבעה דונמים ליד נהר. אני מתה על הבית הזה אבל רק המנקה גרה שם. אני רוצה למכור. בינתיים אני משכירה אותו לצילומי סרטים. וגם קנינו שרשרת ועגילים וטבעת שעיצב גיל נויהאוס, אבל אני לא אומרת לך כמה זה עלה כדי שלא ישדדו אותי”.
בוטוקס, ניתוחים, חומצות?
“עשיתי בוטוקסים ופילרים, יישור שיניים ואיפור קבוע בגבות. אני מאמינה בטכנולוגיה של היום. מתעמלת כל החיים, עושה חדר כושר. יפה טבעית? בתחת שלי — מרוב שאת טבעית את נראית כמו זומבי. אבל לא אעשה שום דבר בארץ כי אני לא מאמינה ברופאים פה. בתאילנד זו אמנות, הם יודעים לטפל בתווי פנים אסיאתיים”.
את רואה את עצמך מתחתנת בפעם השלישית?
“אולי. מה שלמדתי מהיחסים עם חיים זה שאני צריכה אהבה, לא משנה מה, ואני לא אוותר על זה”.
