חתונה (שנייה) ממבט ראשון: איך תדעי שזה יחזיק?

לפני כמה שנים השתתפתי ב'דייט ממבט ראשון' וכל מי שמכיר אותי שאל אם התחרפנתי ולמה אני צריכה את זה. האמת שגם אני שאלתי את עצמי, אבל הייתי קצת משועממת וזה נשמע לי משעשע, ובתור אחת שטוענת שאפשר למצוא אהבה בכל מקום, חשבתי שזה יכול להיות משהו לספר לנכדים.

לא מצאתי אהבה בתוכנית, וגם לא דייט שני. מצאתי את עצמי בפגישה עם גבר נחמד שעורכי התוכנית חשבו שהוא מתאים לי כמו קורונה לסיני. מה שהם לא הפנימו זה שיש דבר כזה שנקרא ניצוץ, ואת זה לא יכולים לרקוח בשום מעבדה.

שום מומחה ושום בדיקת זיעה בבית שחי לא תוכל לזווג זיווגים, שטומנים בחובם משיכה, ניחוח גוף, שפת גוף, חיתוך דיבור, עושר לשוני, טעם הנשיקה, החיוך שאולי מזכיר לך את האקס, השן השמאלית שלו, האצבע הימנית שלו, ההליכה, המגע, הכימיה, הפיזיקה, הנשמה, ועוד משהו חמקמק שאי אפשר לתאר במילים.

עוד טורים של גאיה

אנשים כל כך כמהים למגע ולידיעה שהם אהובים, שהם מוכנים לעשות הכל, החל מהתמכרות מייאשת לטינדר וכלה בחתונה ממבט ראשון. הפורמט של התוכנית ברור: בעולם אינסטנט שבו את מחליקה מועמדים שמאלה ולא צולחת את הדייט החמישי (ועוד הייתי נדיבה), את נאלצת לגור עם גבר זר ולעבוד לא רק על התחלות אלא גם על המשכים.

בתיאוריה זה סבבה. במציאות, זוועה.

כבר היית שם פעם, התאהבת, התחתנת, עברת את התהליך, את יודעת מה זה אומר ואיך ברית זוגית צריכה להיראות. זו לא החתונה הראשונה שלך, אליה נכנסת בתולת מידע, בלי שום מושג איך זה כשיש ילדים ומשכנתא ופשרות ובעל שפעם אהבת בדיוק את מה שעכשיו את שונאת וסימני מתיחה וכעס עצמי ורגשות אשמה.

אל תתפשרו - חכו לניצוץ

פרק ב' שלך צריך להיות אחר. שונה. בטח לקראת גיל שישים כשאין לכם ילדים משותפים ואתם יכולים להגשים חלומות שלא חלמתם. חתונה בפרק ב' זו לא קניית מכונית משומשת במצב טוב. את לא מתיישבת ליד הנהג ואומרת לו "קח אותי לסיבוב, בוא נראה כמה זמן זה יחזיק". לא, את צריכה קבריולט שתעיף לך את השיער ותבלעי זבובונים כשאת צוחקת במלוא ריאותייך.

עזבו את זה שאני לא מבינה בשביל מה להתחתן עוד פעם, אבל לעשות את זה רק בשביל למצוא זוגיות בכל מחיר? זאת לא זוגיות אמיתית, בטח לא אהבה. זאת פשרה בתחפושת, ואל תסבירו לי שזאת לא "חתונה אמיתית", כי אם הוא שובר כוס ואת בשמלת כלה מתחת לחופה, יש בזה אלמנט של קדושת המעמד.

להתחתן לפני שמכירים זו גחמה שנובעת מקלות דעת, יאוש גדול, חוסר ביטחון ואמונות עצובות שאולי לא אתאהב יותר לעולם וכל הטובים תפוסים ומי ירצה אותי כשהצוואר שלי מסגיר בת כמה אני (הכותבת עברה את החמישים ומבינה משהו בענייני צוואר).

ישבתי בבית וצפיתי בזיווג האומלל של פרק ב'. כמו כולם החזקתי אצבעות, גם כשהיה ברור שהם מתחרטים על הרגע שנרשמו לתוכנית ולולא המצלמות היו שועטים משם לכיוונים מנוגדים. המצלמות לא יעזבו אותם, הן יחדרו מתחת לעור, יפלשו לתוך הנשמה, ולא יהיה שום דבר אותנטי בזוגיות שלהם שהיא עכשיו הזוגיות שלנו.

אנחנו רוצים שזה יצליח להם, כי אנחנו רוצים שיצליח לנו. אנחנו רואים על הפנים שלהם את הדכדוך, את הכמיהה, את האכזבה, את הכישלונות, ורוצים עבורם אהבה. הם ההשתקפות שלנו, המראה הלא מודעת של המאוויים הכמוסים שלנו, ואם לא הולך להם אחרי כל ההתאמות והפסיכולוגיה והגנטיקה, מה זה אומר עלינו?

בעולם של שבורים ושבורות זה לא פשוט למצוא את החתיכה שתשלים אותך, בלי שהקצה המשונן שלה ידקור פצע שבדיוק התאחה. אבל חתיכות הפאזל מפוזרות והחתיכה החסרה רק מחכה להתגלות. אולי היא כבר לא כזאת חתיכה, או צעירה, או מתוחה, אבל יש לה ברק קורן בעיניים. את החתיך החסר שלי גיליתי בתחנת דלק, והיה שם ניצוץ שהדליק אותנו וחיבר את החלקים שלנו בקלות ובפשטות, כי זוגיות אמיתית לא באה בכוח, אלא באהבה.

שלך באהבה,

גאיה קורן

מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה, מרצה ומנחת סדנאות. עיתונאית בידיעות אחרונות