לא יהיה שקט מעזה בלי שנוציא משם את הרקטות
תפיסת הסבבים וההסלמות מול ארגוני הטרור פשטה את הרגל, ונוסחת הסחיטה של חמאס ממשיכה לפגוע בתושבי הדרום. מתישהו, אפילו בקרוב, ייאלצו צה"ל ושב"כ לפעול ברצועה עד שיוצאו ממנה רוב אמצעי הלחימה והרחפנים. רק כך אפשר להגיע ל"הסדרה". זה לא יהיה פיקניק, אבל אין דרך אחרת
כניסת חיילי צה"ל לרצועת עזה בצוק איתן, יולי 2014(צילום: דובר צה"ל)
אחרי סבב ההסלמה האחרון ברור שתפישת ה"רגיעה באמצעות הסדרה" בזירה העזתית פשטה את הרגל. לא רק עד הבחירות ועד שתהיה ממשלה בישראל - אלא בכלל. כל עוד יש ברצועה רקטות, פצמ"רים, טילי נ"ט ורחפנים - אין סיכוי לחיים נורמליים בדרום ישראל. שעתה של ה"הסדרה" תגיע כנראה, אבל רק אחרי מערכה צבאית גדולה שבמסגרתה יפרזו צה"ל ושב"כ את רצועת עזה מאמל"ח כבד. חשוב להבהיר: ההישג הנדרש מהמערכה הבאה ברצועה איננו "הרתעה", אלא "פירוז" במשמעותו הפיזית. זה הישג אפשרי בלי מרחץ דמים בשני הצדדים, ולהערכתי זה גם יקרה במוקדם או במאוחר כי אין לנו ברירה.
אי אפשר להניח למאות אלפי ילדים בדרום לגדול במשך שנים עם טראומת צבע אדום. מעבר לנזק הפסיכולוגי שנגרם להם (שאין לדעת אם הוא הפיך), נסדקת תחושת הביטחון של ההורים וגם הביטחון הלאומי. שהרי במוקדם או במאוחר יגיעו תושבים בנגב למסקנה שדי להם עם הריצה המבוהלת לממ"דים ועם הדאגה המוטרפת לילדים שנמצאים בחצר המשחקים של הגן. הם יצביעו ברגלים ויעברו למקומות בטוחים יותר בארץ, רק כדי להיווכח שגם בגוש דן וצפונה אינם בטוחים מפני הרקטות של העזתים.
ואפילו אם הסצנריו הזה לא יתממש, צריך לפעול ומהר לפרוק עזה מיכולותיה תלולות המסלול והאחרות לפגוע משמעותית בעורף הישראלי. מדינה לא יכולה להתכחש לחובתה הבסיסית לתת ביטחון לאזרחיה. אם המצב הנוכחי יימשך, סביר להניח שנגיע למצב שבו העזתים, עם קצת עזרה מהידידים באיראן, במלזיה ובטורקיה (רשימה חלקית), ימצאו דרך להחדיר מספרים גדולים יותר של רקטות ופצמ"רים דרך מערך ההגנה הישראלי מפני טילים.
תיעוד: כך נראה שיגור רקטה מעזה לישראל
שיגור רקטה מעזה, השבוע(צילום: AFP)
כך פועלת השיטה שפיתחו העזתים בחדשים האחרונים במקביל ליישום בשטח של הסכמות ההסדרה: כל אימת שישראל, מצרים או קטאר לא מזדרזות להיענות לדרישות הארגון, או שיש עיכוב אובייקטיבי ביישום ההסכמות שכבר הושגו, חמאס מחדש את הפעלת מנופי הלחץ. תחילה משוגרים בלוני נפץ, אחר כך מחדשות "יחידות הבילבול" את פעילותן הלילית המדירה שינה מעיני תושבי עוטף עזה.
במקביל, אלו המכונים "הסוררים", משגרים לשטח ישראל רקטה או פצמ"ר אחת ליומיים-שלושה. חיל האוויר נשלח להעניש את חמאס כדי לתמרץ את הארגון הריבון ברצועה לממש את אחריותו למנוע ירי לישראל. הנהגת חמאס, מתוך ראייה כוללת של האינטרסים של הארגון, מוכנה לספוג את הפגיעות בנכסים הצבאיים אף שלעיתים הן משמעותיות וכואבות מאד לזרוע הצבאית; זאת כל עוד צה"ל מקפיד שלא להרוג פעילי חמאס. המרמור בקרב תושבי עזה מסוכן יותר לשרידות הארגון בשלטון מהפגיעות במנהרות ובאמצעי הייצור של הרקטות (ברצועה רואים את ההפגנות באיראן, בעיראק, בלבנון ובסודאן, וחמאס חושש מהיום שבו העזתים יאבדו את הפחד וייצאו לרחובות).
תקיפה צה"ל בעזה בתחילת השבוע(צילום: AFP)
הארגון הג'יהאדיסטי-סלפי הקיצוני הזה הנתמך מאסיבית על ידי איראן, פועל במידה רבה על פי הנחיות מטהרן, ומוכן תמיד לפגע בישראל או לשגר רקטות לעורף שלה. בנוסף, יש לגא"פ אינטרס קיומי לחבל בכל עסקת הסדרה שתביא לרגיעה בצד הישראלי. במקרה כזה יעמוד הארגון בפני דילמה קשה: לחדול מפעילות נגד ישראל או להסתכן במלחמה עם חמאס שיאכוף את הסכמות ההסדרה. לכן, כשחמאס מראה סימנים של רפיון - אמיתי או מדומה - באכיפת הרגיעה, הגא"פ פועל ומהר. בעיקר אם יש לו נפגעים בנפש.
כרוניקה של סחיטה ידועה מראש
אירוע חצי-יזום כזה על ידי חמאס התחיל כנראה כבר בסוף שבוע שעבר, כשצלפים של גא"פ ירו מאזור חאן יונס לשטח ישראל. אנשי הכוח המבצעי של חמאס לא היו בסביבה, אבל תצפיות צה"ל דווקא הבחינו בחולייה. צלפים של צה"ל פגעו באנשיה. אז למעשה התחילה ההתדרדרות שנמשכה במטען נפץ מתוחכם שהניחו שני אנשי גא"פ ביום ראשון בבוקר על הגדר במטרה לפגוע בסיור של צה"ל.
הדחפור הצה"לי שגרר גופת איש גא"פ באותו אירוע הוסיף אדי דלק אמוציונליים לסיטואציה שממילא הייתה בדרך להידרדר להסלמה. האירוע הסתיים כעבור יומיים, אחרי 100 רקטות על אשקלון ושדרות ויישובי הנגב המערבי. חמאס לא היה מעורב כביכול. ישראל לא רצתה להרחיב את ההסלמה ולצרף אליה גם את כוח האש של חמאס ולכן הקפיד צה"ל, תוך כדי הסבב, לפגוע רק ביעדי גא"פ בסוריה ובעזה.
תקרית הדחפור וגופת המחבל, השבוע
הגא"פ, שאמור היה להיות מורתע אחרי שנפגע קשות בנובמבר שעבר במבצע "חגורה שחורה" (חיסול בהא אבו אל-עטא), לא הראה שום סימני רתיעה. להיפך. הוא ירה יומיים וסיים את הסבב ביוזמתו כשהוא מכתיב לישראל בהסכמת חמאס את שעת הרגיעה וגם יורה את המטח האחרון. חמאס, ששיחק את החוקר הטוב בפרשה, לא המתין אפילו רגע לשם מראית עין ונימוס. שעות ספורות אחרי הפסקת הירי סחטה הנהגתו מישראל חזרה להקלות ההסדרה שהיו בתוקף לפני הסבב וכנראה הבטחות להקלות נוספות.
אם היה מדובר במצב מיוחד שבו ישראל נאלצת להיכנע לסחטנות חמאס רק בגלל המצב הפוליטי המיוחד, ערב בחירות בישראל – מילא. אבל לא צריך להיות חדי-עין במיוחד כדי להבחין שהדפוס הזה חוזר על עצמו: סבב רקטות – סחיטה - עוד שלב של הסדרה - ואז עוד סבב רקטות - סחיטה, וחוזר חלילה. זו דרכו של חמאס להפוך את הלימון החמוץ של חוסר יכולתו – ובמידה רבה את חוסר רצונו למשול בסוררים ובקיצוניים בתוכו - ללימונדת הטבות מתוקה שמאפשרת לו לשרוד כשלטון בעזה ולתעתע בישראל, במצרים ובקטרים.
הדפוס זה לא ישתנה ולא יכול להשתנות כל עוד חמאס הוא ארגון "התנגדות" (טרור) איסלאמיסטי שחושש לנתק את חבל הטבור הקושר אותו לאיראן.
אין ברירה אלא להיכנס פנימה
תפישת ההסדרה נהגתה ועוצבה בצה"ל אחרי מערכת "צוק איתן" בניסיון לשבור את מעגל הקסמים שבמסגרתו ההישג הכמעט יחיד של כל סבב הסלמה הוא דחייה לפרק זמן מוגבל של התלקחות הסבב הבא אחריו. מצב הסיום הריאלי בשטח של כל סבב זהה למצב הסיום של קודמו. הדבר היחיד שמשתנה מסבב לסבב הוא פרק הזמן שעובר עד לסבב האלים הבא. בצה"ל קיוו ש"הסדרה" שתקל מהותית על מצוקות העזתים ואשר תושג בתיווך מצרי וכסף קטרי תשיג שני יעדים:
- תמנע אסון הומניטרי בעזה שיגלוש לשטחנו ואנו נהיה מוחזקים אחראים לו ולפתרונו אף שאיננו שולטים יותר ברצועה.
- בתמורה לשימור שילטונו באמצעות שיקום הרצועה והקלות לתושביה, יפעיל חמאס את כוחו ברצועה למנוע סבבי הסלמה והפרעות מסוגים שונים לרגיעה ולשגרת החיים והכלכלה בדרום ישראל.
מטרה אחת מבין השתים הושגה: נמנע אסון הומניטרי והחל שיקום איטי של הרצועה. שלטונו של חמאס אינו מאוים כרגע. אבל את התמורה לא קיבלנו. המטרה השנייה לא הושגה וגם לא תושג. אחרי הבחירות הקרובות וגם אחרי הבאות, לא נקבל רגיעה לעוטף עזה בתמורה ל"הסדרה קטנה", ולא נקבל "הודנא" (הפסקת אש ארוכה) ואת החזרת גופות חללינו ובני הערובה, בתמורה ל"הסדרה גדולה"; כזו שבמסגרתה יוקמו בעזה נמל עמוק מים ושדה תעופה ויוסר כמעט לחלוטין הסגר היבשתי והימי על הרצועה.
יחיא סינוואר. מיטוט החמאס אינו יעד רצוי(Photo: EPA)
גם מיטוט החמאס אינו יעד רצוי. כל עוד אין גורם פלסטיני שמוכן להגיע להסדר אי-לוחמה עם ישראל - החמאס הוא הרע במיעוטו. מאחר שהרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן אינה מוכנה ולא מסוגלת להשתלט על עזה ולמנוע שגורמים קיצוניים ישתלטו עליה, מאחר שהמצרים לא יכניסו את ידם לקן הצרעות הזה ומאחר שאין סיכוי שיקום גוף פוליטי, או כוח צבאי, רב-לאומי יעיל שיוכל לשלוט ברצועה - עדיף כבר שחמאס יישאר.
מכאן שדרך הפעולה הכמעט יחידה שנותרה לישראל היא שצה"ל ייכנס לרצועה למערכה גדולה כדי לפרז אותה מאמצעי הלחימה האיכותיים שמאפשרים לארגונים העזתים להכות שוב ושוב בעורף הישראלי. כשהמטרה הזו תושג, תחזור ההסדרה ותעלה על שולחן המו"מ, ובגדול. החמצנו הזדמנות להשיג הסדרה מרגיעה מיד אחרי "צוק איתן". עכשיו צריך להכין מראש, עוד לפני המערכה הבאה בעזה, תוכנית שיקום וייצוב כלכלי גדולה במימון ובהשתתפות הקהילייה הבין לאומית בהובלת ארה"ב ובהשתתפות סעודיה, קטאר, אירופה והאו"ם. כוח רב-לאומי עשוי לסייע לחמאס להשתלט מחדש על הרצועה אחרי שצה"ל ושב"כ ייצאו ממנה.
אוקיי, נכנסו. ואז מה?
אשר למבצע עצמו - לא צריך לנסות למצוא ולהוציא מעזה כל אקדח, כל קלצ'ניקוב וכל RPG; גם לא צריך להתעסק עם הבלונים ועם עפיפוני התבערה. זה לא נחוץ. הבעיה שלנו היא - ותמשיך להיות - האמל"ח הכבד וארוך הטווח שפוגע בעורף הישראלי בטווחים שבין ארבעה ל-70 ק"מ מגבול הרצועה.
כדי להשיג רגיעה ארוכת טווח לעורף הישראלי חייבים להוציא מהרצועה לפחות 80% מכל ארסנל הרקטות, המרגמות ופצצות המרגמה (בקוטר של 120 מ"מ או יותר), את טילי הנ"ט, את המל"טים ואת הרחפנים. בנוסף לכך צריך להוציא מהרצועה את האמצעים לייצור עצמי של אמצעי לחימה כאלה ואת חומרי המוצא האזרחיים המשמשים להכנת חומרי נפץ יעילים מתוצרת בית.
מנהרת חמאס. מסובך יותר מחומת מגן(צילום: דובר צה"ל)
וצריך לזכור שאז לא היו לו ולשב"כ יכולות טכנולוגיות-מודיעיניות ויכולות מבצעיות שיש להם היום. אז הם נכנסו ללב הערים והיישובים הפלסטיניים, עצרו חשודים, חקרו אותם וכך הגיעו למבוקשים ובאמצעותם לנשקים, למעבדות הנפץ ולתופרות חגורות הנפץ.
בעזה, המרושתת במנהרות לחימה ובמסתורים תת-קרקעיים, זה לא יהיה פיקניק, אבל גם לא מרחץ דמים כפי שרבים חוששים. אחרי שלב הלחימה על היעדים, שיימשך כעשרה ימים עד שבועיים, תגיע השבירה, ואז, כששב"כ יכניס את אנשיו לשטח, העסק ילך יותר מהר ועם הרבה פחות אבדות לשני הצדדים.
זאת בכמה תנאים: שצה"ל ייכנס לכל חלקי הרצועה במקביל ובכוחות גדולים מאוד אחרי הכנה מודיעינית מדוקדקת; שהכניסה הקרקעית תהיה בעיתוי שישראל קבעה ויזמה משיקולים שמשרתים את ביצוע משימת הפירוז, ולא כדי להשיג הרתעה ולא אחרי שהפלסטינים דרדרו אותנו להסלמה; ושהמבצע יחל רק אחרי הכנה מדינית יסודית ומקיפה, במקביל לפעילות תודעתית מלווה שבמסגרתה נגייס את דעת הקהל הבין-לאומית והערבית.
הצבת פירוז הרצועה כמטרה למערכה תקל על ישראל לקבל לגיטימיות בזירה הבין-לאומית ובציבור הישראלי להפעלת הכוח ברצועה. בעיקר אם מיד בהתחלת הלחימה יציע צה"ל לחמאס ולארגונים האחרים ברצועה להתפרק מרצונם מנשקם הכבד לפני שנעשה זאת אנחנו.
רצוי גם לעגן בהסדר הסיום שצה"ל יוכל לקיים מרדף חם בשטח הרצועה אחרי שייצא ממנה, ואם אפשר לאמץ מודל של שיתוף פעולה ביטחוני כמו זה שקיים בגדה המערבית כיום. כלומר, כל מה שדרוש כדי שהסדר הסיום של המערכה יעמוד בדרישת היסוד: לשמר את הרצועה מפורזת לאורך ימים, בלי שצה"ל והשב"כ יצטרכו לשהות שם דרך קבע.
לפנייה לכתב/ת 
לוחמי צה"ל נכנסים לעזה במבצע צוק איתן
צילום: דובר צה"ל
מומלצים
