כחול לבן זו לא אלטרנטיבה
הניסיון המתמשך להמציא "ליכוד ב'" לא הביא שלטון ורק העמיק את קריסת השמאל. מי שרוצה לנצח באמת, מוטב שתהיה לו גם אידיאולוגיה
כרגיל, השמאל שקע בדיכאון. מתי לא? מפסידים ובוכים. עבור רבים זו אנקדוטה, אבל אני זוכר היטב את יצחק בן אהרון, ממנהיגי מחנה העבודה, לאחר בחירות 1977, טוען צריך להחליף את העם ומודיע שאינו חייב לכבד ההכרעה שלו. אז, זאת הייתה טראומה גדולה, אבל הפסדים חוזרים ונשנים, מלווים באשליה שאפשר לחזור, צריכים ללמד אותנו משהו: עוד לא חוזרים, כבר לא חוזרים ובעיקר אין לאן לחזור.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מכל המלל הרב שנשפך מאז יום שני בלילה, בעוד המדינה ממתינה לתוצאות האמת, צריך לדעתי לזקק שאלת מפתח אחת: איפה בדיוק הייתה האלטרנטיבה לימין ולליכוד? בעצם, סליחה, האם בכלל הייתה כזו?
מטבעה, התמודדות היא בין שני מחנות או יותר שמציעים דרכים פוליטיות שונות, מצעים שונים והרכבי מנהיגות שונים, ובדרך בזו מנסים לשכנע את הציבור לבחור בהם. אבל (גם) בבחירות האלה לא הייתה התמודדות אמיתית, אלא התכתשות פנימית במרכז-ימין שבסופה הישג מסוים לליכוד ומפח נפש מסורתי לכחול לבן.
כדי להחליף שלטון קיים, האלטרנטיבה חייבת להיות אמיתית, ברורה, חדה, הפוכה. אבל כחול לבן, חוששני, לא בחרה להיות אלטרנטיבה. היא בחרה להיות מרכז. היא העריכה ששם ממתין ציבור גדול שמחכה לשינוי מנהיגות. טעות.
קריסת המחנה הציוני - עניין ששווה מאמר אחר - פינתה לפחות 18 מנדטים שחיפשו לחנות בתחנה חדשה, אבל כחול לבן לא רצתה להתקרב אליהם (הם בסוף התקרבו אליה). היא חיפשה את החיק הנעים והמוכר של המרכז, ואם אפשר גם את "הימין הרך". לא רך ולא ציפורים. התוצאה הייתה שלפני הציבור התייצבו שתי מפלגות ימין, שתיהן אומרות פחות או יותר אותו דבר, אינן נבדלות ואינן מבודלות ושתיהן מבקשות את אמונו של הציבור. אבל הציבור לא טיפש. הוא הבחין בין המקור לבין ההעתק ובחר במקור.
השמאל הישראלי קורס בתהליך איטי אך ברור. נקודת המפתח הייתה במהפך 1977, אבל מאז – למעט סטיות ב-92 ו-99 - השמאל מידרדר והולך. במקביל, ההיסטוריה מלמדת שלמפלגות מרכז יש חיים קצרים. הליברלים למיניהם, אחר כך ד"ש, מפלגת המרכז, שינוי, אפילו קדימה. מהותה של מפלגה פוליטית הוא בחידוד העמדות ולא בטשטושן.
כחול לבן נבנתה בחופזה, צברה כוח והייתה למפלגה גדולה, אבל לא התפנתה בשום שלב להציג מצע אלטרנטיבי לליכוד. הם אמרו: נוכל לנהל את המדינה יותר טוב, יותר נקי מהליכוד ושותפיו. זאת, במקרה הטוב, טקטיקה ולא אסטרטגיה. ככה לא בונים חומה.
הפזילה לעבר מצביעי הליכוד בסוגיית הבקעה או תוכנית טראמפ, פסילת כל שותפות עם הציבור הערבי בקואליציה ובממשלה, תמיכה מוחלטת במדיניות הביטחון של הממשלה – כל אלה אמנם הנחיתו אותם בלב הקונצנזוס, אבל מחקו כל ניצוץ של עצמאות וייחוד. כחול לבן לא הציגה דבר חדש בהשוואה לשכנים מימין.
למרבה הצער, גם אצל השכנים משמאל, העבודה-גשר-מרצ התגבש הרכב מפלגתי משונה בעל ראש משולש. מהניסיון למדנו שמנהיגות כזו נועדה לדרוך במקום. נסו אתם ללכת עם שלושה זוגות רגליים. וכך גם נסתם הגולל על האפשרות להעניק גב אלקטורלי לגוש.
שרשרת מערכות הבחירות ב-11 החודשים האחרונים הגיעה בעיתוי מופלא ונדיר. הציבור עשה חסד עם כחול לבן ושלוש פעמים הביא אותה קרוב לפסגת ההר, אבל זה לא הספיק. עכשיו יצטרכו ראשי המפלגה להחליט: להתקפל וללכת עם הליכוד, או לחזור לנקודת ההתחלה, להיערך בתחתית ההר ולנסות שוב.
.
אבל השאלה על הפרק היא יותר מכריעה: האם כחול לבן מתכוונת להוות תחליף לליכוד, להעניק לציבור אפשרות בחירה, ברירה אמיתית, או לשמש לזמן קצוב כנהג משנה של בנימין נתניהו ולהתפרק כמו בכל התקדימים ההיסטוריים? האם יבינו שם שאין באמת "מרכז", אלא התמודדות קשה ואמיתית בין ימין לשמאל ועליהם להחליט היכן הם?
רק אם יוקם כאן מחנה על שרידי השמאל ההיסטורי, כזה שיאמץ אידיאולוגיה סוציאל דמוקרטית, שיחפש פתרון מדיני המבוסס על היפרדות מהפלסטינים, שיכבד את המיעוט, את האחר והשונה, שיאמין בשוויון, שיחזק את מערכת המשפט ויגן עליה - רק אם כל זה ייעשה, יהיו לאנשי כחול לבן חיים אחרים. האמת היא שהבוחרים כבר בנו את המחנה הזה עבורם. הוא מחכה להם, מחפש מנהיגות.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. בעבר היה חבר כנסת, דובר צה"ל ומנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
