1. האם נכונה הטענה ש-3.4% מהחולים בקורונה נפטרים?
הציטוטים אמש בשם ארגון הבריאות העולמי כי שיעור הקטלניות של המחלה הנגרמת על ידי נגיף הקורונה הינו 3.4% הפתיעו אותי.
כמי שעוקב באדיקות כמעט אובססיבית אחר הנתונים מהעולם, ההערכות שלי פחות פסימיות. נכון הדבר שישנם כיום 3,200 מקרי פטירה ו- 94,000 חולים מדווחים בעולם, אולם כל אפידמיולוג העוסק במחלות זיהומיות יודע שלא ניתן לחלק שני מספרים אלה זה בזה, ולקבל תשובה מוסמכת על שיעור הקטלניות של המחלה. אסביר מדוע.
ראשית - המכנה שגוי, שכן יש בוודאי מספר רב הרבה יותר של חולים בעולם (ובאותן מדינות מדווחות) אשר פשוט לא נבדקו. עובדה זו בולטת במיוחד בארה"ב, שם הפך הנושא למוקד של מחלוקת פוליטית. לאחר לחץ מאסיבי, התבצעה (רק) השבוע הרחבה מסיבית של ההרשאות לביצוע בדיקות לכל בית חולים פרטי או ציבורי בארה"ב, וקצב הבדיקות יואץ כעת דרמטית. אשר על כן, בשבוע הקרוב, תתגלה לאיטה התמונה האמיתית – מספר החולים המסתובבים ללא ידיעה ברחובות ארה"ב הינו גבוה. ייתכן שאף גבוה מאד.
שנית – המונה שגוי. לא כל 94,000 החולים (ובפרט החולים מחוץ לסין שנדבקו בחודש האחרון) הספיקו להשלים את מהלך מחלתם באופן שיכריע האם צלחו בשלום את המחלה או לא. לגבי המקרים בסין – לעולם לא נדע האם נספרו ודווחו במלואם כל מקרי התמותה.
לבסוף – המדינה בה להערכתי הנתונים הם המשקפים ביותר, נכון לרגע זה, הינה דרום קוריאה. המדינה מבצעת זה מספר שבועות אלפי בדיקות מדי יום (!) ועל כן ספירת המקרים בה היא המדויקת ביותר. במדינה 5,600 חולים ו-28 נפטרים – שיעור של 0.5% בדיוק, והוא נותר יציב זה מס' שבועות.
שיעור תמותה של חצי אחוז (מחציתם בבני 70+) אינו מספר שיש להקל בו ראש – הוא גבוה פי 5 מהקטלניות של השפעת העונתית, שאף היא גובה קורבנות בעיקר בקרב קשישים וחולים כרוניים. אולם הוא נסבל הרבה יותר מהאחוז הגבוה (וכנראה – שגוי) שצוטט בשם ארגון הבריאות העולמי, שיעור אשר אפיין את המגיפות היותר קשות בהיסטוריה, כגון השפעת הספרדית אשר לפני כ-100 שנים הפילה עשרות מיליוני חללים. אני מניח ומקווה שבימים הקרובים תופץ הערכה זהירה וסבירה יותר.
פאנל מומחים באולפן ynet: משרד הבריאות נוהג כראוי במצב - צפו
(צילום: חגי דקל)
2. האם חל שינוי משמעותי בהתפשטות המחלה בישראל?
על אף אירועי היומיים האחרונים והתחושה כאילו חל שינוי משמעותי בהתפשטות המחלה בישראל, אין הדבר כך. החולים אשר מתגלים כעת לאחר שהפכו סימפטומטיים, נדבקו כבר לפני 7-14 יום, כהדבקה משנית של אותם חולים שהגיעו (בעיקר) מאיטליה.
עדיין המדובר בחולים בודדים, ועדיין המדובר באנשי המעגל הראשון סביב המקרים ה-'מיובאים', דבר המאפשר למשרד הבריאות להמשיך להפעיל את האמצעים היעילים ביותר להכלת המחלה ומניעת התפשטות נרחבת - חקירה אפידמיולוגית ובידוד בית של כלל המגעים.
בזכות האמצעים אשר ננקטו עד כה, המחלה בישראל עדיין ניתנת להכלה (=מניעה מלאה של הפצה מעבר למעגל הראשון), לפחות לעוד תקופה נוספת שאת משכה קשה לצפות.
אך המשימה הולכת והופכת מורכבת יותר יותר. ככל שמתבררים היקפי התחלואה הגדלים במדינות העולם, וכל עוד נמשכות הטיסות לישראל כסדרן, יהיה קשה למנוע טפטוף מתגבר של מקרים מיובאים, והדבקות מקומיות מוגבלת מאותם המקרים. שם המשחק הוא לנסות ולהשאר במעגל אחד בודד של הדבקה מיידית סביב כל חולה, לתקופה ארוכה ככל שניתן.
3. מה יקרה כאשר לא ניתן יהיה להתחקות אחר כל חולה או נשא?
ככל שמספר החולים ממשיך וגדל, הוא עשוי לחצות את סף יכולת מערכת הבריאות לבצע חקירה אפידמיולוגית ובידוד מגעים פרטני, ואז נעבור משלב ההכלה (Containment) לשלב ההאטה (Mitigation).
בשלב זה, יופעלו באופן גובר והולך אמצעים של 'ריחוק חברתי' שמטרתם להקטין את מספר האנשים שפוגש כל אדם במהלך יום ממוצע, ולוודא שכמה שפחות מהם יכללו מגע הדוק. האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר, רחיצת ידיים תדירה במים וסבון, כבר הוטמע. השלבים הבאים – כמו הימנעות מלחיצת ידיים, מניעת התקהלויות וביטול אירועים המוניים, כבר יוצאים לדרך בימים אלה.
השלב הבא של הריחוק החברתי יופעל במלוא עוצמתו רק כאשר יהיו עדויות ברורות לכך שהמחלה מתפשטת באופן בלתי מבוקר, והוא עשוי לכלול פעולות מורכבות הרבה יותר לביצוע: כמו אמצעי ריחוק חברתי בבתי ספר (כולל פעילות יחידנית בהפסקות וייתכן שאף לימוד מרחוק), עידוד שיטתי של עבודה מהבית ככל שניתן, ריחוק בתחבורה הציבורית (מושב ריק בין נוסע לנוסע) ועוד. אמצעים אלה ואחרים הדומים להם רשומים בתוכניות המוכנות של מדינת ישראל לאירוע מגפתי, תוכנית שהמתינה עשור וחצי על המדף והלוואי והיתה ממתינה עוד כמה עשורים.
אין ספק שהאמצעים הללו מפריעים את שגרת החיים, מפריעים לכלכלה (המקומית והגלובלית), וצריכים להנקט באופן מידתי ושקול – אולם אין ספק מאידך שתמונת המצב בעולם והמודלים המתמטיים החוזים את המשך ההתפשטות מעידים על כך שאנחנו קרבים לרגע. תוכנית ההתמודדות למגיפות גם מציינת שלב בו האחריות לניהול האירוע והשלכותיו על המשק עוברת ממשרד הבריאות למשרד הביטחון, וגם שלב זה עשוי לקרום עור וגידים בקרוב.
4. לא עדיף לוותר על המאמץ הלאומי להכלה/האטה, ולתת למחלה להתפשט?
יש הטוענים כי מאמצי ההכלה ומניעת ההדבקות מיותרים. "בואו ניתן למחלה להגיע ולשטוף את הארץ", הם אומרים. "הרי בין כך וכך בסופו של דבר המחלה תתפשט". לחילופין יש הטוענים – מספר המקרים כל כך קטן – אולי צריך להמתין להתפשטות נרחבת בטרם מפעילים אמצעים כה נרחבים.
הטוענים כך לצערי אינם מבינים לאשורה את הדינמיקה של התפשטות מחלה מדבקת, בשני היבטים:
א. מחלות מדבקות אינן מתפשטות באופן לינארי, אלא באופן מעריכי (סדרה הנדסית עולה). בשלב בו המספרים קטנים, המשמעות של התפשטות בלתי נשלטת נדמית מינורית – מה ההבדל בין 20 חולים ל-40 חולים, במדינה של 9 מיליון איש? אבל ההשלכות האמיתיות מגיעות להכרה כאשר השד יוצא מהבקבוק. ואז, כאשר מספר החולים עולה תוך שבוע מ-5,000 ל-10,000, כולל 10% תחלואה קשה בקרב שכבות הגיל המבוגרות המציפים את מחלקות הטיפול המוגבר בבתי החולים – יהיה ברור לכולם שצריך לנסות ולעצור - אבל אז המשימה הרבה יותר מורכבת ואולי בלתי אפשרית, ותעלה בחיי אדם.
ב. אסור להמתין שכן תמונת המציאות שלנו מצויה בפיגור מובנה של 14 יום. במגיפות מסוג זה לא ניתן להגיב 'בזמן אמת' כאשר הקטסטרופה קורית, שכן תמונת העולם שאנו רואים סביבנו מייצגת נכונה את ההדבקות שארעו לפני שבועיים, ואנחנו תמיד באיחור. אמצעי בריאות הציבור יעילים ביותר בשלבים בהם המחלה עודנה מוגבלת בהיקפיה, ו-14 יום הם הרבה מאד זמן במחלה המתפשטת באופן מעריכי.
ההשלכות הכלכליות והחברתיות במדינות אחרות, בפרט שהיו הראשונות להפגע מהתפשטות בלתי נשלטת של המחלה (איראן ואיטליה), מדגימות שוב עד כמה צדק משרד הבריאות בגישה הזהירה אשר נקט ועודו ממשיך ונוקט, ומדוע עלינו להיות פרואקטיביים ונחושים.
5. מה התרחיש הסביר, באם נמשיך במאמצי ההכלה וההאטה?
אם יופעלו אמצעי בריאות הציבור בצורה נכונה, יושגו שלושה הישגים כמפורט להלן בתרשים:
1. דחיית שיא גל התחלואה - מה שצפוי להקטין את הנזקים הכלכליים והחברתיים המאפיינים את המדינות הראשונות הסובלות מהתפרצות נרחבת (ע"ע איטליה), ואולי גם לקנות זמן לשיפור המענה התרופתי והטיפול התומך במקרים הקשים.
2. הקטנת גובה גל התחלואה – וכתולדה מכך, מניעת הצפה של בתי החולים בשיא הגל במונשמים וחולים קשים בהיקף שיוביל לאי ספיקה. אי ספיקה זו עלולה להיות הגורם המרכזי לתחלואה קשה ותמותה, אשר ניתן היה למנוע לו היו המקרים הקשים מגיעים באופן מדורג.
3. הקטנת המספר הכולל של הנדבקים – מודלים מתמטיים של התפרצות מלמדים אותנו שריחוק חברתי ואמצעי בידוד יכולים גם להקטין משמעותית את המספר הכולל של החולים.
זהו התרחיש האופטימי ביותר בהינתן המשך המגמות הנוכחיות של התחלואה הגלובלית. עלינו לעשות הכל כדי להגיע למצב דומה למדינות כמו איטליה שפיספסה את ההזדמנות לעצור את הבערה בעודה נשלטת. הדבר יחייב את כולנו לערבות הדדית ורמה גבוהה של אחריות אישית, אבל יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת להתמודד עם איום משמעותי על בריאות הציבור.
פרופ' רן בליצר הוא ראש מערך החדשנות בכללית, וחבר בצוות הטיפול במגיפות של משרד הבריאות
