"כל הילדים בגן חגגו יום הולדת עם עוגת שוקולד נהדרת, ורק הבן שלי היה צריך להביא עוגה מיוחדת מהבית כי הוא רגיש לגלוטן. התחלתי לחשוב כמה זה משפיע על תחושת החיבור שלו לילדים אחרים והאם זה גורם לו להרגיש בודד", מתארת פרופ' איילת פישבך מאוניברסיטת שיקגו את הטריגר לסדרת מחקרים מרתקת שערכה. הנושא: הקשר בין מגבלות אכילה לתחושת בדידות חברתית. בנה, אגב, כבר לא סובל מרגישות לגלוטן, אולם ממצאי המחקרים שלה רלוונטיים יותר מתמיד, בעידן שבו מגבלות האכילה השונות של אנשים – מבחירה או לא – מצויות במגמת עלייה עולמית, כשבארצות-הברית לבדה חל זינוק של 377% במגבלות בעשור האחרון.
פישבך היא פסיכולוגית ישראלית, חוקרת כלכלה התנהגותית, ומאז 2009 היא חוקרת ומרצה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. נושאי המחקר העיקריים שלה מתמקדים בשליטה עצמית, מוטיבציה והצבת מטרות בתחומים שונים בחיינו, ובכלל זה תזונה וכושר. המחקרים שערכה לאחרונה, בשיתוף שתי חוקרות נוספות, קייתלין וולי ורונגאן מישל וואנג מאוניברסיטת קורנל, מרחיבים את היריעה ובודקים כיצד הפך האוכל בחיים המודרניים לנושא רגשי-חברתי המשפיע על חיינו. הממצאים, שעליהם שוחחנו איתה בריאיון טלפוני, חדים ונוקבים: מגבלות אכילה שונות של אנשים מקשות עליהם להיקשר לאחרים ומגבירות אצלם את תחושת הבדידות.
זה לא חדש שאוכל מקרב בין אנשים. מה ניסיתן לחדד במחקרים שלכן?
"מחקרים קודמים מצאו שכשאנשים אוכלים את אותו אוכל, הקשר ביניהם מתחזק, הם יותר משתפים פעולה, אפילו מצליחים לסגור יותר הסכמים עסקיים. ידענו שאוכל הוא דרך להתקרב. מגיל צעיר ילדים לומדים שמי שאוכל איתך הוא חבר שלך.
"מצד שני, מגבלות האכילה הופכות יותר ויותר שכיחות, החל באלרגיות ורגישויות למזון, עבור בהעדפות תזונתיות ובריאותיות שונות וכלה במגבלות דתיות. רצינו לבדוק, במחקרים ראשונים מסוגם, האם אי-אכילה משותפת בעקבות מגבלה כזאת פוגעת משמעותית בהיקשרות החברתית".
איך התנהלו המחקרים?
"קודם כל בדקנו את הנתונים הקיימים. על פי נתוני משרד הבריאות האמריקאי, שכוללים מדגם מייצג של ילדים בארצות-הברית, ראינו שמגבלת אכילה מגבירה בשיעור מסוים שונוּת ובדידות, אך המתאם לא היה מספיק חזק. המחקרים שלנו הם הראשונים שבדקו לעומק את הקשר הישיר בין מגבלת אכילה, כפויה או מרצון, ובין בידוד חברתי גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים.
"במחקרים על ילדים בעלי מגבלת אכילה, תשאלנו את ההורים ואת אנשי החינוך שטיפלו בהם על מצבם החברתי, ונזהרנו לא לציין את המילה 'בדידות'. במחקרים בקרב מבוגרים התבקשו המשתתפים לדווח על עצמם. בשני המקרים התוצאה הייתה חד-משמעית: מגבלות המזון בהחלט מנבאות תחושת בדידות.
"המתאם אצל ילדים בעלי מגבלת אכילה היה דומה לזה של ילדים המגיעים למוסד לימודי חדש או כאלה שלא דוברים אנגלית מהבית. בקרב מבוגרים, המתאם היה דומה לפרמטרים של רמת הכנסה או מצב משפחתי – כשעניים ולא נשואים מדווחים על יותר בדידות".
פישבך ועמיתותיה ערכו שבעה מחקרים, שהתבססו על תצפיות ושאלוני דיווח ונגעו במגבלות אוכל מסוגים שונים – מבחירה או כפויות, בריאותיות, דתיות ועוד. אחד המחקרים המעניינים נגע להשפעת מגבלת המזון בחג הפסח של יהודים שומרי מסורת בארצות-הברית, הנמנעים מאכילת חמץ. המחקר בדק את המצב בקרב יהודים החיים בקמפוס באוניברסיטת שיקגו ומצא שההימנעות מאכילת חמץ השפיעה על מידת הקִרבה שחשו לעמיתיהם הלא יהודים בקמפוס במהלך ימי החג. למעשה, במהלך הפסח, עצם הזכרת מגבלת המזון, הגבירה בקרב שומרי הכשרות תחושות בדידות, בהשוואה לתקופה שלאחר החג.
עד כמה הפתיעו אתכן תוצאות המחקרים שערכתן?
"ידענו שיש גורמים שמפריעים לאנשים להיקשר, זה מאוד הגיוני. למשל, שוני באמונה דתית, שוני בדעות פוליטיות, עולם ערכים שונה. זה הגיוני שאנשים רוצים להיות בחברת אנשים שמתאימים להם בטעם, בהעדפות וכו'. אבל לא חשבנו שלאוכל יש השפעה כל כך חזקה. דבר מפתיע נוסף הוא שההשפעה קיימת גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. אצל ילדים בגן אפשר להבין את זה יותר, כי אין להם מעגל חברתי אחר שאליו הם יכולים לפנות, וברגע שהם לא יכולים לשבת עם החברים בגן ולאכול יחד, הם עלולים להיות בבעיה. מחקרים בעבר מצאו שילדים עם מגבלות אכילה אף סבלו מהצקות והתעללות בגללה. אבל גם אצל מבוגרים, שלכאורה יכולים למצוא אפשרויות חברתיות נוספות, הדבר בלט".
פרופ' פישבך היא צמחונית כבר כמה שנים והפרספקטיבה שלה אינה מדעית בלבד אלא גם אישית. "כשכולם אוכלים מסביבי סטייקים ורק אני אוכלת סלט – זה בעייתי לי. לא נעים לי לשבת בחברה, שבה אני מקבלת אוכל אחר מכולם. זה מיד הופך נושא לשיחה. את השינוי אני מקדמת כשאני מארחת. אז אני מקפידה שלא יהיה רק אורח צמחוני אחד בשולחן. אני גם מנסה לא לבחור תפריט שיקשה על אנשים מסוימים".
בצמחונות אולי קל יותר כי יש יותר אופציות.
"נכון. אבל גם עם מגבלות אכילה אחרות וגם עם מגבלות בריאותיות שנכפו עלינו, אפשר לשנות את המצב. אנחנו ממליצות להגדיר את האוכל על בסיס רחב יותר. במקום לתת לכולם אותו אוכל, לתת הגדרה שבה יש הרבה אפשרויות. למשל, אוכל סיני עם כמה אופציות, מנות כשרות ומנות צמחוניות".
ומה לגבי בונדינג דווקא על רקע המגבלה, כמו קהילת הטבעונים או קהילת חולי הצליאק?
"אפשר להיקשר גם על רקע המגבלה, כשם שנקשרים על רקע קִרבה לתרבות מסוימת. למשל, אלו שמרגישים קרובים לתרבות ההודית. אבל החשיבה הכוללת צריכה להיות כיצד לאפשר לכולם להרגיש נוח באותו מקום. צריך להגביר מודעות לעניין ולהציע אוכל שכולם יכולים לאכול, גם במסגרות של ילדים וגם בקרב מבוגרים. לפעמים זה מסובך, אבל הרבה פעמים זה ממש אפשרי. גם במסעדות המצב בהחלט יכול להשתפר והמבחר שיתאים לכולם חייב להיות מגוון יותר".
פישבך ושותפותיה כבר החלו במחקרי המשך, שיעמיקו בתחום זה, והן מייחסות חשיבות לנושא דווקא על רקע העלייה בתחושת הבדידות שההתייחסות אליה כיום היא כאל מגיפה עולמית. "בשנים האחרונות יש עלייה דרמטית במגבלות האכילה ובמקביל מתפתחת בעיית הבדידות. המחקרים שלנו מצביעים על קשר בין הדברים. מגבלות אכילה הן חלק ממה שמקשה על אנשים להיקשר לאחרים, ובכך אפשר וצריך לטפל ולשנות. חייבים לפתח התערבויות שונות כדי לסייע לקשרים החברתיים של בעלי מגבלות אכילה ולאפשר להם את הבונדינג החברתי הרצוי".
