השנה היא 2020. וירוס קטלני מתפשט בעולם ומאיים על האנושות. ארגון הבריאות העולמי מכריז על מצב חירום ומוציא שורה של הוראות למניעת היכחדותו של המין האנושי: הקפדה בלתי מתפשרת על היגיינה, הימנעות מקרבה שעלולה לגרום להידבקות, והפרדה מוחלטת בין בריאים לחולים או כאלה החשודים כנשאים של הווירוס.
התיאור הזה, שמזכיר מאוד את ימינו אלה, לא נלקח מערוצי החדשות. זהו רומן דיסטופי שיצא לאור לפני לפני 23 שנה ונושא את השם "2020" (הוצאת כתר). המחברת, חמוטל שבתאי, בתו של הסופר יעקב שבתאי, בנתה עולם הנשלט על ידי מגפה קטלנית שאין לה שם, שנים רבות לפני שמישהו דמיין בכלל את נגיף הקורונה. גם בספרה של שבתאי הנגיף המסתורי משבש את החיים בעולם — כל קרבה אינטימית עלולה להביא למוות, ומקבלי ההחלטות יוזמים חקיקה קפדנית שהורסת לחלוטין את היחסים בין המינים.
קשה לחשוב על מקריות גדולה מזו. שבתאי קוראת את החדשות בימים האחרונים ומסתכלת על לוח השנה. 2020 הפך לנבואה ואותה לנביאה. "זה באמת קצת מוזר", צוחקת שבתאי בראיון ל"ידיעות אחרונות", "פתאום נהייתי מפורסמת, ואני לא יכולה להגיד שזה לא נעים לי".
זה בטח מפתיע גם אותך.
"כשהספר יצא בזמנו הוא עורר עניין רק כספר של 'הבת־של'. לא היה בו הרבה עניין כשלעצמו. היום בזכות הקורונה הספר קיבל חיים חדשים. בשבועות הראשונים ישבתי בבית ושמעתי בחדשות על האירועים בסין, וכל פעם אמרתי לעצמי 'יו, זה ממש כמו בספר שלי'. ההפרדות, נעילת אנשים בבתים, הפקחים הלבנים שמזכירים קצת את 'משטרת ההיגיינה' מהספר שלי, ועוד כל מיני דברים שבנו אווירה של פחד. ככל שעברו הימים, התחילו להתקשר אליי חברים ואנשים שקראו את הספר ולא הפסיקו להצביע על הדמיון המפתיע. יש הרבה דברים דומים. זאת כנראה אווירה שכל מגפה הייתה מכניסה אותנו אליה".
מישהו ניסה להבין מהספר שלך מה עתיד לקרות לנו?
"יש קוראים שמזדהים עם הדמויות ומקווים אולי ללמוד ממנו על מה שעלול לקרות. ויש כאלה שפונים לתיאוריות קונספירציה ומחפשים את הדמויות שמנצלות את המצב לצרכים שלהן במקום לחשוב על טובת הציבור".
ומה שואלים אותך בהקשר הזה?
"האם הסוף יהיה טוב. וברור שהסוף יהיה טוב, השאלה היא רק מה יקרה עד שהסוף הזה יגיע. יכולים בדרך לקרות דברים לא טובים. זה יכול לקחת לפחות שנה עד שיהיה חיסון, וייתכן שמישהו יפתיע ויהיו תרופות קודם לכן. יש מערכות עצומות שעושות המון כדי שזה יקרה".
אף אחד לא שמח על התפרצות הקורונה ומספר החולים שרק עולה בישראל. אבל עבור שבתאי זה מרגיש כאילו מישהו הקים מן המתים את הספר שלה ונתן לו הזדמנות שנייה במנותק מהביוגרפיה שלה. עכשיו היא כבר שוקלת לעבור על ארון הבגדים לקראת הזמנות עתידיות לראיונות בטלוויזיה, ומבינה שהטיימינג הוא שם המשחק. "ייתכן מאוד שלא אוכל לחכות עד אחרי הדיאטה ואצטרך לדבר על הספר כבר עכשיו", היא מחייכת.
כשהיא נזכרת בספר שלה, היא עדיין מבועתת מהרעיון שגרם לה לצאת ולכתוב אותו. גם היום, כשהיא מסתכלת לאחור, היא מבינה עד כמה הכל שברירי בחיים ויכול כל רגע להשתנות. "כשלמדתי רפואה בראשית שנות ה־80 הקבוצה שלי איבחנה את חולה האיידס הראשון בארץ", שבתאי אומרת. "זו הייתה מחלה חדשה ולא מוכרת, מאוד מסעירה ועם המון קונוטציות, כולל מוסריות שדיברו על עונש משמיים, וזה עורר אצלי מחשבות על ההשלכות הקיצוניות שעלולות להיות לקשר בין אנשים בעקבות המחלה. שזה יהפוך ממשהו נורא חופשי למשהו שיש בו חשש ופרנויה".
בזמן שחלק מהסטודנטים בקבוצה שלה כתבו עבודת דוקטורט, שבתאי כתבה ספר שבו העמידה את גיבורה הראשי — ד"ר רוברטס, רופא וחוקר, נשוי ובעל משפחה, שמצליח למצוא תרופה למחלה אך זו גובה ממנו מחיר כבד. "כשכתבתי את הספר הכל נראה לי כל כך מפחיד", היא אומרת, "ניסיתי למקם את העלילה כמה שיותר רחוק בעתיד. שנת 2020 נראתה לי ממש רחוק, במאה הבאה, באלף הבא. אי־שם בעתיד".
אבל בכל זאת הלכת רק עשרים שנה קדימה.
"ברור, רציתי שזה לא יהיה מנותק. עשיתי את זה כדי להרגיע את עצמי ואת הקורא, כמובן. 2020 נראה לי תאריך מדליק. מספר עגול שחוזר על עצמו. משהו שירחיק אותו מעבר למציאות".
אלא שהמציאות הדביקה את הפער. ההתנהלות בסין עם התפרצות הקורונה מזכירה לשבתאי את התיאורים בספרה. "המציאות מתעלה על כל דמיון", היא אומרת. "בספר שלי האווירה היא כמו בשלטון טוטליטרי, שבו אפשר להוריד כל הוראה שרוצים, אין בכלל זכויות פרט, אין רגשות פרט. אפשר לעשות הכל, כולל לנעול אנשים בבתים ולנטוש אותם לגורלם".
ויש שם עוד קווי דמיון. בספר של שבתאי, בדומה לימינו אלה, ההפרדה שלטת והגבולות נסגרים. "העולם הופך מכפר גלובלי לאיים של חשדות ופחד", היא מסבירה. "פעם יכולת לקפוץ לכל מקום, בכל רגע, ולדעת שאתה חופשי בשטח. ועכשיו כל זה נהרס. אי אפשר לזוז, מפחיד לנסוע, מפחיד להכניס מישהו הביתה. הבת שלי צריכה לחזור מלימודים בחו"ל, ואני מלאת חששות. אפשר לחבק אותה? אסור לחבק אותה? היא תשהה בחדר נפרד? כל זה — החרדה מקרבה, החששות והחשדות והייסורים שהם יוצרים — מופיע גם בספר".
באיזה שלב אמרת לעצמך שכתבת את מה שקורה היום?
"כשהפחד וההיסטריה עברו לשאר העולם. כי במצב שבו הפחד והפרנויה מנהלים את הדברים, תמיד יש גם הלשנות על חולים. גם אצלנו יש פחד. חלק מהאנשים פוחדים מראש ואחרים יפחדו מאוחר יותר, כשיגיעו עוד מקרים קשים. ושם יהיה המבחן האמיתי".
נכון לעכשיו, מה השוני שאת מוצאת בין הסיפור שלך למציאות?
"המגפה בספר שלי היא קטלנית והפרספקטיבה היא שלא תהיה תרופה, מה שאי אפשר להגיד על הקורונה. תהיה תרופה. עוד שנה־שנתיים תהיה תרופה, ועד אז אנחנו נתחלק, כמו בספר, ל'נקיים', 'בעלי סיכון' ו'חיוביים'. מה שעצוב הוא שלא מדובר באיזה דיקטטור שיושב ומחזיק במשוכות, אלא בגזירות אפידמיולוגיות, שכל מטרתן למנוע את התפשטות המגפה. היצור הכי טוטליטרי בסיפור כרגע הוא הווירוס. הוא מכריח אותנו לסגור את כל הגבולות ולבודד את המדינה. זאת פשוט הדרך היחידה להתמודד עם איום הישרדותי כזה".
היא נולדה לפני 63 שנה בתל־אביב. אביה, יעקב שבתאי, שהלך לעולמו ב־1981 בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מבכירי הסופרים הישראלים, מחברם של "זיכרון דברים", "הדוד פרץ ממריא" ו"סוף דבר". את "2020" התחילה לכתוב שנים ספורות אחרי מותו והקדישה אותו לזכרו.
"אי אפשר להתעלם מהעובדה שתל־אביב היא המרחב של אבא שלי, ואני לא יכולתי להיכנס למרחב שלו", היא אומרת על הכתיבה בצל האגדה הספרותית. "ניסיתי להתרחק מתל־אביב כמה שאפשר, כי ידעתי שאם אכתוב עליה לא יהיה לי האומץ לפרסם את הספר".
למה?
"כי לא רציתי שהוא יישפט על פי אותן אמות מידה של הכתיבה של אבא שלי. אני פשוט לא קיימת בממלכה של אבא, כי אני קטנה והוא גדול. זאת האמת. אני יכולה לרצות להיות סופרת, אבל אני לא יכולה לעשות את ההשוואה הזאת. אין לי שום סיכוי להתקדם אפילו מילימטר בהשוואה הזאת".
זאת הסיבה שהלכת ללמוד רפואה?
הלכתי ללמוד רפואה כי רפואה עניינה אותי הרבה מאוד שנים. וגם כי הייתה לי איזו פנטזיה להציל את אבא שלי שסבל מבעיות לב שנים רבות. אמא תמיד הסתובבה ואמרה 'אל תרגיזו את אבא, כי הוא עלול לקבל התקף לב', מה שהיה נכון. הוא היה בן אדם מאוד רגיש וסוער, חרד ומתרגז בקלות על דברים שקוממו אותו. הוא פשוט לקח הכל ללב".
למה את הכי מתגעגעת?
"לשיחות איתו, להתייעצויות. הוא נהג להתייעץ כל הזמן. היה כותב חרוז ומיד מוסיף עוד שניים־שלושה חרוזים אלטרנטיביים, ואז מתייעץ על מה לוותר. אני הייתי חוזרת מבית הספר ואז היינו יושבים ומדברים על הדברים שכתב בבוקר. זאת הייתה אמנם מחויבות, אבל כזאת שנתנה לי תחושת חשיבות. והכי אני מתגעגעת לאופן שבו היה פותח את הדלת ולשמחה שלו בכל פעם שחזרתי מבית הספר".
עכשיו, כשאירועי היום החזירו את הספר שלך לתודעת הציבור, את הולכת לכתוב עוד ספרים?
"אני לא בטוחה שיש לי היום אותה יכולת רגשית לכתוב כמו לפני שלושים שנה. כשאתה פחות מרגיש, הדברים נכתבים פחות טוב. חוץ מזה, מפחיד אותי לשבת לבד המון שעות. בעבודה שלי אני תמיד עם עוד אנשים. לבד מול המחשב זאת הרגשה מאוד בודדה".
