איפה היסטריית הקורונה בשאר ימי השנה?
מוסכם שרוב הנדבקים לא יחלו כלל, ורוב החולים יחלימו. למה אין היסטריה כזאת מול הקטל בכבישים וקריסת מערכת הבריאות, שגובים הרבה יותר קורבנות?
על פי רוב אני לא אדם שקל להלחיץ אותו. אף פעם לא חיכיתי במתח לחמשת ילדיי שיחזרו מבילוי, לא נכנסתי להיסטריה כשהיו אמורים לצלצל ושכחו, ואני בסדר עם העובדה שהבכור טס עם החברה שלו לג'מייקה וביטלו לו עכשיו את הטיסה חזרה. יחזרו בסוף. אני מפרקת בראש כל סיטואציה לגורמים, מנתחת אותם ובדרך כלל מזהה ממה יש לי לדאוג. מה שאני ממילא לא יכולה לשנות - חבל לבזבז את הזמן בלחשוב עליו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כששאלו אותי איך אני לא דואגת לילדים בלילות עניתי שאם יקרה משהו רע בטוח יעירו אותי, אז למה להילחץ לפני ולהכניס דאגה מיותרת לראש? ידעתי שהם לא נוהגים כשהם שותים וזה הספיק לי לשנת לילה ערבה.
וכשיש בעיה כלשהי, אני מתוכנתת להתנהל לפי העניין: אם אני יכולה לשנות משהו במצב - מפשילה שרוולים ועובדת בזה מבוקר עד לילה. אם לא - מנסה להדחיק ולזרום, נושמת עמוק וממשיכה הלאה. במקרים קיצוניים, ולצערי לא חסרו כאלה בחיי, לפעמים גם חצי ואבן עוזר.
ומכאן לקורונה.
התפרצות הנגיף מעסיקה אותי כמובן, בעיקר כי אי אפשר לברוח ממנה ומהשיח בתקשורת, בקבוצות הווטסאפ, ברחוב, בכל מקום. אז אני צופה בהופעות של מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, אבל ביקשתי שלא ישלחו לי סטטיסטיקות ותחזיות שחורות.
אנשים שואלים אותי אם קניתי די נייר טואלט או אגרתי מוצרי מזון והתשובה היא שממש לא. אני מסרבת להיכנס להיסטריה הזו. הכניעה היחידה שלי הייתה ללכת לרכוש כמה סטים של משקולות רגליים וידיים ומזרוני ספורט, למקרה שלא אוכל ללכת לחדר כושר.
אבל בואו נעצור רגע ונחשוב: תארו לכם שנגיע ל-350 מתים מקורונה. נכון שיסגרו את המדינה ויטילו עוצר מוחלט והרמטי על כולנו? אז למה כשיש 350 ויותר הרוגים בשנה מתאונות דרכים, אף אחד לא עושה עוצר כבישים או שופך מיליארדים לתיקון המצב? ולא מדובר בחורף אחד ביש מזל, אלא שנה אחרי שנה אחרי שנה של מאות הרוגים בכבישים.
ומה עם אלפי בני אדם שמתים מזיהומים בבתי החולים כל שנה? לא ראיתי שסגרו את בתי החולים או פעלו בנחרצות ושפכו מיליארדים כמו בהיסטריית הקורונה. אפילו לסטטיסטיקה מסודרת בנושא לא דאגו.
הלוואי שהיחס לחיי אדם בשגרה היה מתומחר באופן שהוא מתומחר בימים אלה מול הקורונה. או אז היינו רואים איך המדינה מסתערת בענק על מגפת תאונות הדרכים, על מגפת הזיהומים בבתי חולים ועל מגפת זיהום האוויר הקטלנית לא פחות.
בישראל חיים כתשעה מיליון בני אדם והתגלו בה עד כה 76 חולים, שמהם אחדים שכבר החלימו. אבל חיש קל הגבילו לנו את החיים באופן דרמטי. גם אם נניח שיש עוד 225 חולים לא-מאובחנים (זו הסטטיסטיקה, פי שלושה), אז? הרי רובם ככולם יבריאו לפי כל הסטטיסטיקות המוכרות.
ובינתיים עצרו את המדינה במחיר נזק בן עשרות מיליארדי שקלים, אלפי מובטלים, עוד משפחות שיכנסו למעגל העוני וענפים שלמים של תיירות, תעופה, שירותים, הסעדה וספקים שלא יתאוששו. חוסר הפרופורציה זועק לשמים. יצאנו מדעתנו.
וזה לפני שדיברנו על הסכנה שבגלל גחמות ועיקשות פוליטיקאים, אנחנו עוד עלולים להיגרר לסיבוב בחירות נוסף. שזה ממש שיא של טירוף. תחשבו עליהם כשיהיו פחות רופאים ופחות מיטות ופחות עזרה לרעבים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
